עבודת הסיוט שלי🔪

פרק 42 - מספר חסוי

בלה

״מישהי פה סידרה את העניינים?״ שאלה עמליה במבט מצמית שמכריח אותי לומר אמת. ״עדיין לא לחלוטין חלקית.״ אמרתי לוגמת מהקפה שהזמנתי. ״ככה את מוותרת לו?״ שאלה סטלה שישבה איתי ועם עמליה בבית הקפה. סופיה נמצאת בעבודה ולכן לא יכלה לבוא.

״חשבתי שאמורים להעניש אתם!״ אמרה עמליה זועפת ונושפת, ״אבל לא יכלתי להתנגד את לא מבינה איך איתן היה הוא ביקש סליחה והבהרתי לו שלא סלחתי לו עדיין.״ מיהרתי להתגונן ממתקפת עמליה וסטלה. ״במילים אחרות הזדיינו.״ אמרה עמליה מגחכת וגורמת ללחיי להסמיק.

״התחלתי לצאת עם מישהו.״ אמרה סטלה מצחקקת בהתרגשות. ״ורק עכשיו את אומרת!״ אמרה עמליה בחיוך ותוחבת את שיערה אל אוזנה. ״ספרי לנו הכל עכשיו.״ אמרתי מחייכת. ״אז קוראים לו ברונו ואנחנו חברי ילדות, אף פעם לא באמת החשבתי אותו כמשהו יותר וגם ניתקנו קשר עם הזמן.״ אמרה סטלה במבט חולמני. ״והוא בן אדם טוב?״ שאלתי יודעת שלסטלה מגיע את הטוב ביותר. ״אם זה היה תלוי בו הירח כבר היה אצלי בתוך הבית.״ היא אמרה מגחכת.

״והוא ישמור עלייך ולא יפגע בך נכון?״ שאלה עמליה בודקת שהוא באמת האחד בשבילה. ״כן הוא מעולה! אני מבטיחה נוכל גם לעשות דייט משותף שלושתנו וסופיה וארס.״ אמרה סטלה מצפה לכך.  ״מחר אני מתחתנת!״ אמרתי בהתרגשות ובהתלהבות סוף סוף אני ואיתן אחרי כל מה שעברנו וחיכינו לו. ״עברתם המון מגיע לכם סוף סוף.״ אמרה עמליה מניחה את ידה על שלי על שולחן בבית קפה.

״אני זוכרת את התקופה שלכם שאיתן היה פצוע ואת היית שבורת לב ומחכה לאהובך.״ אמרה סטלה מחייכת חיוך עצוב ומניחה את ידה על ידי השנייה. ״והעיקר שעברנו את זה.״ אמרתי מחייכת ולוגמת מהקפה שלי משחררת את אחיזתם בי. צלצול הטלפון שלי נשמע ״תסלחו לי.״ אמרתי וקמתי לכיוון השירותים. מספר חסום מתקשר אליי, ״הלו?״ שאלתי מחכה לתשובה. ״היי הגעתי לבלה לגארד?״ שאל בחור עם קול צרוד ומבוגר כנראה מעשן, ״מי זה?״ שאלתי, לא הייתי טיפשה ברור שיש סכנה בעלי הוא קאפו המאפייה הצרפתית.

״מדבר ידיד טוב של בעלך לעתיד.״ הוא אמר משתעל ואומר, ״אז שמעתי שאתם מתחתנים.״ הוא המשיך בדבריו, משהו נשמע לי חשוד בשיחה המוזרה הזו. ״מה שמך?״ שאלתי לא מבינה מה פשר השיחה. ״סינג מי.״ הוא אמר בקול הכי מפחיד ששמעתי, קול צרוד שגרם לגופי לצמרמורת קלה. ״רציתי לאחל לכם מזל טוב באופן אישי, תמסרי שלום לאיתן.״ הוא אמר, ״תודה.״ אמרתי מתכוונת לנתק.

״אה ובלה?״
״כן?״
״שמלה לבנה מאוד מחמיאה לך, אני ממליץ לך ללבוש חוטיני אדום איתה.״ הוא אמר גורם לפניי להחוויר, איך הוא יודע מה אני לובשת? ״נתראה בקרוב מאוד.״ הוא המשיך וניתק. העברתי את פניי לצדדים מחפשת סימן או משהו שעלול להראות לי רמז למציאת הסינג מי הזה. גופי הצטמרר לתחושה הזו, הרגשתי שמישהו צופה בי ושערותיי הסתמרו. ״הכל בסדר?״ שאלה סטלה, ״את קצת חיוורת את מרגישה טוב?״ שאלה עמליה מודאגת ולובשת את מעילה. ״בואו נלך מפה.״ אמרתי מתנשמת בלחץ שהמטריד הזה עדיין פה.