נקודת מבט פליקס:
חשבתם פעם על הרגשות השליליים שלנו?
נכון! זה דבר שלא כולם חושבים עליו אבל... בוא נחשוב על זה רגע. רגשות שליליים יכולים להיות כמו לחץ, עצב, דאגה או עצמתות. זה טבעי לחוות רגשות שליליים מדי פעם, אך חשוב לא לנמנע מהם או להתעלם מהם. זה חשוב לזכור שרגשות שליליים הם חלק מהחיים ושיש לנו את היכולת להתמודד איתם.
הסיפור שלי בנוי בעיקר מהרגשות השליליים האלה ש... רדפו אותי.
הבוקר הראשון לכיתה י'א.
השנה אני הולך להיות טוב יותר משנים קודמות. אני כלכך הולך להצליח את השנה הזאת...
אני מרגיש את זה כלכך.
קמתי ועשיתי את אירגוני הבוקר שלי, אחרי זה ירדתי במדרגות לכיוון הסלון כשהייתי כבר לבוש
וראיתי את אמא שלי עם מחבת בידה מכינה פנקייקים.
"בוקר טוב, ילד יפה שלי" היא אמרה בחיוך חושף שיניים.
"בוקר טוב אומה" השבתי בחיוך כשלפתע הרגשתי תזוזה מבעד רגלי, הורדתי את ראשי לכיון רגליי וראיתי את נארי הקטנה נוגעת ברגלי.
"את משחקת באחיך הגדול גברת" אמרתי בהתגרות והרמתי אותה.
"איך אתה?" אמא שאלה אותי.
"אני ממש בסדר אומה" אמרתי לה בחיוך.
"אני שמחה לשמוע , תאכל משהו?" היא הציעה לי.
"זה בסדר אומה, אני אוכל בבית הספר" אמרתי לה.
"אולי בכל זאת" היא התעקשה.
"אומה זה באמת בסדר אני אוכל בבית הספר. אני מבטיח לך" אמרתי בחיוך.
"אוקיי, אני לא אוותר לך בפעם הבאה" היא אמרה וכיוונה אצבע מאשימה לכיווני.
צחקקתי מעט והיא לקחה את נארי מידיי.
"אומה אני צריך ללכת" אמרתי.
"אוקייי שיהיה לך יום מדהים, תעשה את ההכי טוב, פייטינג" היא איחלה.
"אל דאגה אומה אני אעשה את ההכי טוב, בייי" אמרתי ונופפתי לשלום והיא נופפה עם ידה של נארי.
יצאתי מהבית לכיון התחנה, ובמבט חטוף ראיתי את...
"ג'יסונג!" צעקתי כשראיתי אותו יושב בתחנה ומחכה.
"ליקס!" הוא צעק גם הוא כשראה אותי והתנגשנו לחיבוק.
"התגעגתי אלייך כלכך לא ראיתי אותך מלא זמן" אמרתי בהתלהבות.
"ליקסי, עברו רק חדשיים" הוא אמר בגיחוך.
"חדשיים זה הרבה, בכל מקרה איך היה בח"ול??" שאלתי בחיוך.
"היה כיך מאוד, אבל אתה יודע לא משהו רציני אני כבר רגיל לזה." הוא אמר בגיחוך והנהנתי.
ההורים של ג'יסונג גרושים, הוא גר עם אמא שלו וכל חופש הוא טס לאבא שלו שגר בתאילנד.
האוטובוס הגיעה ועלינו עליו שמעתי שירים באוזניות וכך גם ג'יסונג.
הגענו לבית הספר ושם פגשנו את ג'ונגין ואת סונגמין.
"האניי!" צעק ג'ונגין כשראה את ג'יסונג על ידי, חיבק אותו חזק.
"מה איתי?" אמרתי בפנים נפולות.
"אני אחבק אותך" אמר סונגמין בחיוך חושף שיניים. רצתי לידיו וחיבקתי אותו.
"סליחה ליקסי פשוט לא ראיתי את ג'יסונג מלא זמן" אמר ג'ונגין.
"אני מבין אותך, גם אני קפצתי עליו לחיבוק" אמרתי בחיוך.
"בואו כבר לכיתה" אמר סונגמין ועשינו כדבריו.
נכנסנו לכיתה ותפסנו מקומות. אני ישבתי ליד ג'יסונג, וג'ונגין ישב ליד סונגמין.
השיעור עבר בסדר.
שיעור ראשון אתם יודעים איך זה... קצר ומשעמם.
לפתע צלצול הפעמון הגיעה.
הלכנו לקפטרייה, לקחנו אוכל ותספנו מקום ריק. אחרי מספר דקות ראיתי בזווית העין חבורה של בחורים שהתקדמו לכיוונינו.
לא אשקר, מאוד נלחצתי.
אף אחד לא רגיל לאכול ארוחת בוקר ופתאום לקבל איום מבחורים שמתקרבים אליך.
"האני, מי אלה שם?" שאלתי אותו מפוחד, הם שידרו פחד.
"אני לא יודע, אבל הם מפחידים אותי" הוא לחש. "אומייגאד, נקבות התיישבו לנו במקום" אמר הבחור שעמד בראשם.
"אתם לא רואים שתפסתם לנו את המקום?" הוא הוסיף ושאל.
"לא ראינו וזה גם לא מעניין אותנו" אמר סונגמין מבלי לפחד.
סונגמין היה האחד בחבורה שלא פחד מאף אחד, או מתגובות של אנשים.
"כלבלב, אתה לא מתבייש לפנות אליי בכלל? אתה יודע מי אני?" הוא שאל במבט מאיים.
"זה לא כזה מעניין אותנו אז... אתה יכול ללכת." הוא עצר רגע ונגס בתפוח שלו.
"ועוד משהו... לפני שאתה מסתכל עלינו כנקבות תסתכל על החברות שלך מאחורה" אמר סונגמין והצביע על חבריו של הבריון, כולם צחקו למשמע קטילתו.
"אתה לא לומד אני רואה, הא?" אמר הבריון והרים יד לכיון סונגמין, סונגמין נרתע ולא יכל לזוז ובשנייה האחרונה תפסתי את ידו לפני שיכל לעשות משהו חריג.
"אתה לא תדבר ככה לחבר הכי טוב שלי" אמרתי והעפתי את ידו.
"בלונדינית מנומשת הצטרפה לחגיגה אני רואה, הא" הוא חייך חיוך מפחיד ודחף אותי בחוזקה.
אבל אז.. מישהו תפס אותי.
מיהרתי להסתכל על פניו ו... וואו.
הוא בן אדם או פיזית מלאך?
הפנים החלקות והיפות שלו, השיער השחור שלו, המבנה גוף שלו, והנקודת חן מתחת לעין שלו.
אני לא מצליח להתרכז, שמישהו יעזור לי.
"ילדון אתה בסדר?" הוא הוציא אותי ממחשבותיי ושאל.
"כן אני בסדר.." עניתי מהוסס.
ג'יסונג מיהר לגשת אליי ולחבק אותי.
"ליקסי, הכל טוב...?" הוא שאל אותי מבוהל.
"כן, אני בסדר" עניתי חצי מפוקס.
"אתם מודעים לכך שכל מה שהיה פה, עובר למנהלת" אמר הבחור היפה לבריונים.
"נו בחייך היונגין, ממתי אתה כזה ילד טוב?"
'אז ככה קוראים לו...היונגין' חשבתי לעצמי.
"אני ילד טוב למי שאני רוצה וצריך, שמעת?" הבחור שקוראים לו היונגין תפס בצווארו של הבריון ואמר.
"ועכשיו תעוף מכאן" היונגין הוסיף והבריון הלך בכעס עם חבורתו.
היונגין נתן לו להרגיש תחושת תבוסה.
"היי ילדון...עשית עבודה טובה" הוא אמר לי בחיוך, הסמקתי וחייכתי לעברו.
הוא התכוון ללכת, אבל אחזתי בידו עוד לפני שהספיק ללכת "תודה רבה... על הכל" אמרתי לו והוא חייך והלך לדרכו.
ליבי פעם חזק...
חיוך קטן צץ משפתיי ומיהרתי לכסות אותו עם ידיי.
ההרגשה הזאת... לא הרגשתי אותה מלא זמן.
YOU ARE READING
אהבה בשיויון
Adventureפליקס, נער שחיי בעולם לא פשוט בכלל. היונג'ין, נער שמנסה להתאבק על החופש שלו. הם מכירים והעיניינים מתפתחים עד שדבר אחד מפריד בינהם. מה יקרה בסוף? האם האהבה תנצח את הכאב?
