אהבה בשיויון

פרק 22.

נקודת מבט פליקס:

"ליקסי..." הרגשתי ליטוף קל על ראשי.
פתחתי את עיניי מעט וראיתי את אמא.
"אומה.. מתי חזרת?" שאלתי כשעיניי בתחושת עייפות.
"לפני שלוש שעות בערך" עיניי נפערו.
"למה לא הערת אותי.. נארי לא תצליח להרדם כל הלילה"
"הייתם נראים תשושים ועייפים.." הסתובבתי והסתכלתי על היונגין שליפף את ידיו סביב מותניי הצרה.
הסמקתי..
"ולגבי נארי.. אל תדאג, אני אטפל בה. עזרת לי מספיק ליקסי, תודה" היא נשקה ללחיי.
"זה בסדר אומה... אני אעיר את היונגין ונעלה לחדר... ניתן לך לישון"
"לא! אל תעיר אותו.. הוא נראה עייף מאוד"
היא עמדה כל היום.. לא אתן לה לישון בסלון.
"אמא את חייבת לנוח" היא הנהנה בכניעה ויצאה מהחדר.
"בייבי.." ניערתי אותו מעט.
"אני ער.." הוא פתח את עיניו בפיתאומיות, דבר שגרם לי להרתע.
"הבהלת אותי!" הוא צחקק בשקט.
"איפה נארי?" הוא שאל והחזיק את ידי.
"היא ישנה בעגלה בסלון, היא עם אמא שלי"
הוא הנהן וקם.

שנינו קמנו לכיון הסלון במהרה לעלות לחדר.
"היי רוז, סליחה שנרדמנו במיטה שלך" היונגין התקדם לחבק את אמא.
"זה בסדר.. הייתם מאוד עייפים" היא אמרה בחיוך וחיבקה חזרה את היונגין.
"רוצה לחזור לישון?" שאלתי.
"לא, בואו נעשה משהו במקום לישון" חיוך פרוס על שפתיו.
וואו פליקס תשתלט על עצמך!
"בואו תאכלו משהו" אמרה אמא.
התכוונתי להגיד שהכנתי אוכל לפני שנרדמנו, אבל ראיתי בזווית העין צלחת ובה חתיכת פסטה קטנה ורוטב דבוק עליה, אז די שיערתי לעצמי שאמא אכלה את זה כשהגיעה.
אני שמח שהיא אכלה את זה.
"אני אכין לכם אוכל" היא אמרה.
הנהנו בשקט ועלינו לחדר.
"בייב.." קראתי לו.
"כן?"
"אולי נלך לעשות משהו"
"מה אתה רוצה לעשות?" הוא שאל ברכות.
"ללכת לאכול גלידה" הוא צחק בקול.
"מה מצחיק..." עשיתי פרצוף נעלב.
"כלום, בוא נלך לאכול גלידה" הוא אמר בחיוך וחיבק אותי בחוזקה.

"אומה! אנחנו הולכים" הודעתי.
פתחתי את הדלת הקשיחה ועמדתי ללכת.
"תחזרו מוקדם, האוכל יהיה מוכן עד שתחזרו"
יצאנו מהבית והתחלנו ללכת יד ביד.
"היונגין, אתה בסדר?" שאלתי.
חשתי ברע...
משהו עובר על בן הזוג שלי.
"אני קצת לחוץ... אבל הרבה יותר טוב כשזה איתך"
"אני שמח שאני גורם לך לחייך לפחות"
אמרתי והוא חייך חיוך חושף שיניים.
החיוך הזה... משגע אותי.
פליקס תתעשת!!
מחשבות מקלחת...
נכנסנו אל הדוכן הסמוך לביתי.
לקחתי טעם עוגיות וניל והיונג'ין לקח שברי עוגיות אוראו.
"כמה יצא?" שאל היונג'ין.
"30, סך הכל" ענתה המוכרת.
היונג'ין הנהן ושילם.
התחלתי ללקק את הגלידה הנמסה, זה היה בהחלט טעים.
"בייב, אתה רוצה להמשיך הביתה?" שאלתי.
"לא.. בוא נשב בגינה" הוא אמר והנהנתי.
נכנסנו אל הפארק והתיישבנו על ספסל עץ נוקשה.
הסתכלתי עליו אוכל את הגלידה והתאהבתי מחדש, הוא מטריף אותי.
פליקס! דיי לחשוב.
"תודה.." הוא אמר.
לא הבנתי את כוונתו, אז פשוט שאלתי.
"על מה, בייבי?"
"על ההזדמנות שנתת לי, אתה יודע שאם לא הייתי מוצא אותך... כנראה שחיי היו אומללים" הוא סיים את המשפט בצחקוק.
"חייך לא אומללים... אל תחשוב שלילי, בייבי. אני בטוח שגם אם לא היית איתי, חייך היו רגילים, אבל מאוד משעממים" הוא צחק למשמע משפטי.
"אולי אתה צודק, אני אוהב אותך"
"גם אני אוהב אותך"
התקרבתי אליו ונשקתי לשפתיו.
יכולתי להרגיש את טעם הגלידה אשר רובצת בשפתיו.
"אויש אתה טעים" הוא מלמל, גרם לי לחייך.
"בייב... אתה תבוא לבקר במידה ותחזור לארץ.. נכון?" שאלתי בתחושת תבוסה, מרגיש כיאלו רגשותיי ניצחו אותי.
"ברור, אני אבוא בעיקר בחגים. ואני בטוח שישלחו אותי 'לבקר' את המשפחה שלי"
לפחות הוא יבוא מדיי פעם, זה גם משהו טוב.
"אל תחשוב על זה יותר מדיי, אוקיי? תחשוב כיאלו זה טיול שנתי ותוך יומיים אני בבית"
כן.. רק שלא תהיה בבית.
"אוקיי.." הוא יכל לקרוא את פרצופי, היה לי פרצוף צפוי.
הוא חפן את פניי בנשיקה מרגיעה.
"אל תרגיש רע, הרי אתה יודע שזה לא בשליטתי"
הנחתי את ראשי על חזהו, הוא ליטף את פניי בעדינות.
"רק על תשכח את המגע שלי כשאעזוב.. בסדר?"
איך אוכל, לעזאזל?!
"בחיים לא" עניתי.
צליל טלפוני קטע את דממת הרגע.
'האני' הופיע על המסך.
"הלו, ליקסי?"
"היי האני, רצית משהו?"
"רק רציתי לוודא שאתה בסדר"
"אני בסדר גמור"
"אני שמח לשמוע... אתה בבית?"
"לא? אני עם היונגין בגן שעשועים... החלטנו ללכת לדייט גלידה"
"או, אתה עם היונגין... זה כבר גורם לי להיות רגוע"
"ג'יסונג, איפה מינהו?" היונגין גנב לי את הטלפון ושאל.
"הוא ישן פה לידי.. אני לוחש כדי לא להעיר אותו"
"הפרה הזה.. ישן כל היום.." הוא מלמל, צחקקתי למשמע משפטו.
"אני לא אפריע לכם, אני אוהב אותך ליקסי... ביי"
"ביי האני"
ניתקתי את השיחה והסתכלתי על היונגין שרק חייך מבלי לעשות כלום, גורם לי לחייך גם כן.
"מה פשר החיוך..?" שאלתי בצחקוק.
"אני מצווה עליך לחייך ככה כל יום בזמן שאני לא נמצא פה!" הוא הכריז, התעלם לגמרי ממה שאמרתי.
לא אשקר, זה היה רנדומלי...
"בשבילך... אני אחשוב על זה" התגרתי בו.

נקודת מבט היונגין:

אני ופליקס חזרנו לביתו.
"אומהה" צווח פליקס כשפתח את הדלת וראה את אימו מוזגת לתוך הצלחות את האורז.
"שלום ליקסי, איפה הייתם?" היא שאלה.
היא כלכך מתעניינת, בודקת מה שלומינו, דואגת...
אני מאחל לכל אחד אמא כמו של פליקס.
"היינו בגינה, אכלנו גלידה" אמר פליקס שכבר התיישב על השולחן.
"מקווה שאתם רעבים ולא שבעתם מהגלידה" היא אמרה בגיחוך.
חיפשתי בעיניי את נארי הקטנה ומצאתי אותה על העגלה ליד המטבח.
התקרבתי אליה ונשקתי ללחיה.
"שלום גברת.." אמרתי בלחש והסתכלתי עליה.

נקודת מבט פליקס:

"היונגין, בוא תאכל ואחרי זה תהיה עם נארי.. לא אכלת כל היום" הוא הנהן לחיוב.
הוא התיישב לידי ואחז בסכום אשר נח על השולחן, התחיל למזוג לעצמו מהמרק קימצ'י.
"היה לכם כיף?" שאלה אמא.
היא התיישבה לידי במבט זקור אליי.
"מאוד מאוד" אמרתי.
היא גיחכה מעט.
"זה מזכיר לי רגעים יפים... הרבה זיכרונות.
גם אני ואביך היינו מטיילים בתור נערים, לא היינו צריכים יותר מדיי... רק אחד את השני" מה שאמא אמרה היה די נכון.
אני לא צריך יותר מדיי בזוגיות שלי ושל היונגין, אני פשוט צריך את... היונגין.
"כשאני כבר אהיה למעלה, אני אדאג שיהיה לכם הכי טוב בעולם, אני לא אנטוש אותך כמו שאבא שלך עשה" צמרמורות עברו בגופי.
"אמא... הכל בסדר... את יודעת את זה, נכון?" עצרתי לרגע לפני שהמשכתי לדבר. "אני בסדר, היונגין בסדר, את בסדר... כולנו בסדר"
אמרתי וליטפתי את ראשה, היא חייכה אליי חיוך מבין.
הסתכלתי על היונגין, הוא היה נראה מודאג.
"אומה... אולי תלכי לנוח? אנחנו נשמור על נארי.
"אתם בטוחים? לא יהיה לכם קשה?" הנהנתי לשלילה.
"אוקיי" היא אמרה בחיוך.
היא הלכה לחדרה בצעדים קטנים ועדינים.
פניתי להסתכל על היונגין שהיה נראה טיפה מבולבל.
"אני פשוט אענה על התשובה שלך... אמא סובלת מבעיות פיזיות ונפשיות שנובעות מסיוטים בזקנה.
כמה מהן כוללות פוסט טראומה, חרדה, דיכאון וגם ההשפעה על מערכת הלב והקרומוסומים..."
הסברתי והוא רק הנהן בהבנה.
"ויש דברים שיכולים לעזור בזה?" הוא שאל.
"בעיקר להיות עדינים איתה... ממש כמו בסיטואציה שהייתה עכשיו. לאמא יש המון חרדות לפעמים.. מאבא והמיום הנורא ההוא"
"אני מבין... תודה ששיתפת אותי" הוא אחז בידי והסתכל עליי.
"בוא נאכל" אמרתי מחוייך.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לפתע.
"גם אני אוהב אותך" הוא תפס בצווארי, מצמיד את שפתיי לשפתיו.
קשה לי להאמין שמחר הוא עוזב אותי..
אני פשוט מרגיש לא מוכן לזה...
יהיה לי כלכך קשה.