נקודת מבט היונג'ין:
"כן היונג'ין.. בדיוק ככה"
"תקרוץ.."
"משהו שובב עכשיו"
"מבט רציני"
הצלם שלי כיוון את הפוזות שאני צריך לעשות למצלמה.
"חמש דקות הפסקה ואז לחדר ההלבשה ללוק הבא" הכריז הסוכן שלי.
התיישבתי על הכיסא ולגמתי מבקבוק המים שלי.
"הכל בסדר?" שאל צ'אנגבין כדי לוודא שאפשר להמשיך בצילומים.
הכל פה הוא חרא מהגיהנום, אבל הדבר הכי טוב זה צ'אנגבין.
הוא הדבר היחיד שגורם לי לעבוד ברצינות. והוא גם מעביר לי את זה בכיף.
"אני בסדר.. אפשר להחליף לוק" אמרתי, נותן להם את האישור.
נכנסנו לחדר ההלבשה הקטן שהיה מלא בבגדים שעדיין לא יצאו לחנויות.
צ'אנגבין.. אני לא לובש את הדבר הזה"
"כן אתה כן"
"למה.. לעזאזל"
"כי לוק טומבוי נועז יכול לכלול גם חולצה גרפית צבעונית, ג'ינס קצרים, ונעלי סניקרס או מגפיים מדליקים. יש לך מזל שבחרתי סניקרס."
"צ'אנגבין.. זה.."
"עוד לא סיימתי! מוסיפים אקססוריז כמו צמידים גדולים או משקפי שמש ותוכל להרכיב לוק מושלם! איך זה נשמע לך?"
"מחריד.."
"חשבתי שתגיב כך, אז תפסיק להתלונן ותגיד תודה שבחרנו לך לוק נורמאלי ולא את הזוועה הקודמת" הוא אמר כאשר כרך את הכפתור סביב החוט העבה שהיה תפוס בקצה הג'ינס הקצר.
"צ'אנגבין, אני נגעל מעצמי" אמרתי.
"אוי הוואנג.. תנסה לעשות כיאלו אתה אוהב את זה, לפחות ליד הצלמים" הוא אמר.
"בהמשך אני אלבש משהו שחור יותר?" שאלתי.
"שחור זה טומבוי?" הוא שאל.
"טוב.. לא ממש"
"אז שחור יחכה ליום אחר" הוא אמר, גורם לי לאנחת ביאוס קלה. התיישבתי על הכיסא בתלובשת שלא הולמת אותי ואפילו לא נינוחה.
"הוואנג אני יודע שזה קשה, אבל אני מתחנן.. תנסה לחכות רק עוד קצת. בסדר?"
"בסדר.. עוד כמה זמן אנחנו נסיים פה?" שאלתי.
"יש לך את הלוק הזה עוד לוק אחרי זה, ואז תוכל לחזור למעונות" הוא אמר.
אני פאקינג עייף.
אני פה כמעט חודש והזמן פשוט לא זז.
כל המחשבות שלי התכווצו למבט אחד בפרצופי העדין.
"הלוק הבא יותר נוח ופשוט, אני נשבע" אמר צ'אנגבין.
לא היה לי צל של ספק שהוא אמר זאת בשביל להרגיע אותי, אבל זה לא ממש עבד כמצופה.
"היונג'ין! לחזור לסאט עכשיו!" צעק הסוכן שלי.
"צליל הקסם חזר" אמר לי צ'אנגבין בהתגרות.
"יותר כמו אזעקת הסבל" תיקנתי אותו.
נקודת מבט מינהו:
ג'יסונג אצלי היום וכמובן שהייתי חייב לנצל את זה, אז החלטתי לקחת אותו לדייט במסעדה.
אבל לא בתור עובד..הפעם בתור אורח.
"מינהו, איפה הסוודר שלי?" שאל אותי ג'יסונג מהסלון.
"לא יודע.."
לג'יסונג יש אובססיה לא מובנת לסוודרים.
הוא עלה לחדר, מתחיל לחפש את הסוודר האפור הגדול שלו.
"הלוואי והיית אובססיבי אליי כמו אל הסוודר האפור הזה"
"מצחיק מאוד בייבי, עכשיו אתה יכול בבקשה לעזור לי?" הוא שאל כאשר התכופף לחפש מתחת למיטתו.
"אוקיי, אני אעזור לך" אמרתי.
ירדתי לסלון בשנית בעבור לחפש את הסוודר הנעדר.
אחרי קצת זמן של חיפושים שם, פניתי להסתכל על סל הכביסה המלא בבגדים מלוכלכים.
מצאתי חתיכת בד שעליה היה מרוח משהו, ניגשתי לראות את הדבר.
הסוודר האפור של ג'יסונג מרוח ב... קקי.
אוי ואבוי לי.
"בייבי.." קראתי לו מהסלון.
"אני פה. איפה זה? מצאת?" הוא שאל כשניגש במהירות למקום המבוקש.
"מצאתי את זה..." אמרתי, מצביע על הסוודר המכותם בגוונים חומים.
"זה הסוודר האהוב עליי, לעזאזל" הוא נאנח בעצבות.
"מאיפה הגוש קקי הזה?" שאלתי.
אולי לא הייתי צריך לשאול את זה, אבל הסקרנות גוברת.
"זה בטח הכלב של אחותי" הוא אמר, עיניי התקטנו בסימני שאלה.
"אחותך לא אצל אבא שלך בח'ול או משהו?" שאלתי בבלבול.
"היא כן... היא פשוט השאירה אותו פה"
"למה אני כמעט ולא רואה אותו?"
"כי הוא רוב הזמן באילוף" הוא אמר באנחה.
"מי אילף אותך לעשות קקי על סוודר שלא שלך? כלב שובב" הוא מלמל בעצבנות.
"לא נורא, אל תקח את הסוודר היום" אמרתי.
"אבל.. הוא משלים את הלוק שלי"
"כל סוודר משלים את הלוקים שלך בייבי.."
"הוא צפציפית משלים כל לוק" הוא אמר, גורם לי לגחך בשקט.
"זה בסדר בייבי, הלוק הזה יפה גם בלי"
"אתה בטוח?" הוא שאל, פניו מעידות על טיפה עצבות.
"אני בטוח" אמרתי בחיוך.
YOU ARE READING
אהבה בשיויון
Adventureפליקס, נער שחיי בעולם לא פשוט בכלל. היונג'ין, נער שמנסה להתאבק על החופש שלו. הם מכירים והעיניינים מתפתחים עד שדבר אחד מפריד בינהם. מה יקרה בסוף? האם האהבה תנצח את הכאב?
