נקודת מבט פליקס:
"ליקסי..." קולה של אימי פתח לי את הבוקר.
"בוקר טוב, אומה.." מלמלתי בעייפות.
"יש מישהו שרוצה לפגוש אותך..."
ב8 בבוקר?!
מי המשועמם?!
"מי..?"
"כנראה ילד מבית הספר שלך. תתארגן מהר ותרד, בסדר?" הנהנתי לחיוב.
מי לעזאזל יגיע ב8 בבוקר?
אני לא יודע מי זה, עדיין..
אני רק יכול להוריד בפניו את הכובע.
"אומה, ראית את ה..." בדיוק הייתי בדרכי לסלון.
הייתי מופתע למראה עיניי.
"צ'אן היונג?!" טון קולי הסביר בדיוק את מה שחשבתי.
אופס.. נפלט לי.
"בוקר טוב גם לך, פליקס" הוא אמר בחיוך חושף שיניים.
"אה, סליחה, בוקר טוב" אמרתי בחיוך וקדתי בנימוס.
"איך אתה מרגיש?" הוא שאל.
"אני בסדר...נראה לי.."
"אני רואה שאתה מבולבל.. תוכל לאכול ולשתות משהו ואז אסביר לך הכל" הוא אמר בצחקוק.
הנהנתי.
"צ'אן היונג, רוצה לשתות משהו?" שאלתי.
"כוס מים יהיה מעולה"
מיהרתי ללכת למתקן שהכוסות מתגוררות בו, מוציא כוס ומניח על שפת הקולר.
"תודה רבה, פליקס" הוא אמר בחיוך כאשר הגשתי לו את הכוס עם המים הקרים.
הסתכלתי על כל איזור הסלון, משהו חסר לי בעין..
"אומה, איפה נארי?" שאלתי בלחישה.
"היא אצל המטפלת"
שמעתי נכון?!
לי רוז, שלחה את התינוקת שלה למטפלת?
"למה..?"
"אתה ילד גדול ליקסי, אני לא רוצה שתהיה עסוק כל היום בלעזור לי עם נארי. חוץ מזה גם התינוקת השובבה הזאת צריכה להתפתח למקומות חדשים" צחקקתי מעט למשמע משפטה.
אולי היא צודקת, אבל זו לא סיבה.
היא לא צריכה לבזבז את הכסף שלה בגלל הבעיות שלי.
כסף לא גודל על העצים..
"תנסה להשאר רגוע בשבילי, אוקיי?" היא ליטפה את קצה לחיי.
"אוקיי" אמרתי.
ניגשתי אל צ'אן עם מגש ממולא בפירות, הנחתי אותו על השולחן.
התיישבתי לידו.
"אז... מה הסיבה שממנה הגעת אליי?" שאלתי.
"גם בגלל בן זוגך המוכשר. ורק שתדע שתמיד רציתי לעשות איתך שיחונת קטנה" הוא אמר וחיוך פרוס על שפתיו.
"אני לא מבין... היונג'ין שלח אותך...?"
"אולי כן ואולי לא"
הוא טיפוס חייכן אני מבין..
"אני לא מבין, צ'אן היונג.."
"זה כי אתה חושב יותר מדיי.. תנקה את הראש פליקס" הוא אמר, הסתכלתי עליו במבט מבולבל.
"תעצום עיניים" הוא אמר.
לא הבנתי מה לעשות, פשוט הנחתי לעיניי להעצם לאט.
"עכשיו תחשוב על המקום שאתה הכי רוצה להיות בו עכשיו" הוא המשיך.
"צ'אן היונג-" "עשה זאת, פליקס. אל תתן לעצמך לוותר.. רק התחלנו." הוא אמר בצחקוק קטן.
זרמתי עם הסיטואציה.
חשבתי על צרפת..
יושב על ספספל שנמצא על יד מזרקה יפת מראה.
"תדמיין את האנשים הכי חשובים בחייך" הוא הוביל אותי למחשבה הבאה.
דיימנתי את היונג'ין, רץ לכיוני ברחובות פריז, תופס אותי מהמותניים ומסובבים אותי בעודי באוויר.
דמיינתי את אומה, ניגשת אליי בזרועות פתוחות, נותנת לי להרגיש את חום גופה ששידר לי רק דברים יפים.
דמיינתי את ג'יסונג, מלטף את פניי ונושק למצחי.
"תקח אחד מהאנשים האלה ותעשה איתם משהו חוויתי"
בחרתי את היונג'ין.
שנינו, יושבים על ספסלי השיזוף ליד מסעדת החוף של מינהו, זוג צעיר נמצא בחוף הים בשעת נשיקת השקיעה.
מחבקים זה את זה בחיבוק חם וממלא את הריעות. האוויר מלא בריח של מלח הים וקוקטיילי פירות טרופיים. השמש יורדת למעלה ויוצרת צללים רכים על החול החם. הגלים מתנוססים ברקע. אני מסתכל עליו והוא עליי, לא מזיזים קילומטר אחד מהשני.
עין לעין.
"אתה מוזמן לפתוח שוב את עינך" צייתתי לאמרתו.
"מה אתה מרגיש, פליקס?" הוא שאל ברכות.
"געגוע..." אמרתי, מתאפק לא להוציא את הדמעות. "הוא חסר לי..."
הוא הנהן בחיוך.
"אפשר לשאול על דעתך הכנה..?"
"כרצונך" מלמלתי בשקט.
"להיות עצוב... יפתור את הבעיות?"
"אולי לא... אבל מה האינטרסט שלי להיות שמח אם הוא לא פה לידי?"
"ואם הוא היה רואה אותך ממש עכשיו, ומבקש ממך לחייך.. היית עושה את זה?" הוא שאל בשנית.
"ברור שהייתי עושה את זה"
"אז תעשה את זה עכשיו" זה היה קול הטלפון שדיבר.
"היונג'ין?"
"תחייך בשבילי, בייבי, בבקשה"
הסתכלתי על צ'אן היונג שרק חייך לרווחה.
עיניי דומעות וידיי רועדות.
"אני..."
"אני אוהב אותך ואתה יודע את זה, אבל לחיוך שלך.. אני מכור" ליבי פעם במהירות.
"לא אוכל להסתכל לך בעיניים ולראות אותך עצוב, אז מעכשיו, כל יום שעובר, כל שעה ואפילו דקה שעוברת אתה לא תחשוב שלילי יותר. מצדי אני אשלח את צ'אן לרגל אחריך"
"אין התנגדות" אמר צ'אן.
חיוכו הפך לצחקוק.
"אני חושב שאתם צריכים קצת זמן איכות" צ'אן שלח לעברי את הטלפון, לקחתי אותו ועליתי לחדרי.
דמעתי ורעדתי.
לא עיקלתי את כל הסיטואציה.
"בייבי.." הוא פצח את פיו והוציא משפט, גורם לי לבכות בקול.
"תחייך," הוא עצר לרגע. "עכשיו"
"היונג'ין..."
"אם אני יכולתי לעצור את כל מה שהייתי צריך לעשות עכשיו, אתה גם תשלח לי חיוך קטן עכשיו"
"היונג'ין... אני צריך אותך.. לא אוכל לחייך כשאתה לא לידי" מלמלתי בבכי.
"אני איתך, בייבי אני לידך, פה בחדר הסגור שלך. אני רואה אותך ואת המסגרת שלנו. אני מסתכל עליך ממש עכשיו ומלטף את ראשך"
"אני אוהב אותך"
הוא סיים את משפטו.
הסתכלתי על המכשיר הקטן שהחזקתי בידי,
חשפתי חיוך גדול.
הרגשתי בטוח עם עצמי והשקפתי את זה על פניי בצורה מושלמת.
"אני אוהב אותך, בייבי"
"גם אני אותך, לב שלי. החיוך שלך הוא הדבר הכי בפנים שלך, אל תתבייש לחשוף אותו, אהבה שלי"
נקודת מבט ג'יסונג:
הייתי בבית הספר ואם לומר את האמת, לא היה כזה גרוע.
המחנך שלי לא הגיע, אז התבטלו לנו שני שיעורים.
אני, ג'ונגין וסונגמין ישבנו על ספסל שבחצר האחורית.
"אני יכול לפתוח את זה?" שאל סונגמין.
"את מה...?" שאלתי.
"את זה שליקס לא מספר לנו כלום" אמר ג'ונגין, הוא היה נראה מאוד פגוע.
"למה הוא לא סיפר לנו שהוא יוצא עם היונג'ין... למה הייתי צריך לגלות את זה בזמן שהוא רב עם בריון מפגר?" הוסיף ג'ונגין.
"אם עוד פעם אחת שמו של בן זוגי ייצא לך מהפה, אני נשבע שזה ייגמר יותר רע"
"אני זוכר את היום הזה טוב מאוד" אמר ג'ונגין.
"תופתעו לשמוע שגם לי הוא לא תכנן לספר בכלל" אמרתי.
ג'ונגין פנה להביט על הדשא שנמצא סמוך ליד החצר, לעומת סונגמין שהיה פעור עיניים.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"תאמין או לא, אבל היונג'ין הוא זה שלחץ עליו לספר לי"
"אני מרגיש שמישהו מערבב לנו את הסלט הזה מבלי לסחוט עליו לימון" אמר סונגמין בבלבול.
"ועכשיו בקוראנית, סונגמין..." ביקשתי.
"הוא התכוון להגיד שהחבורה שלנו קורסת" ג'ונגין מיהר להגיב.
"אז יש לי רעיון איך לגרום לסלט הזה להיות מושלם גם בלי לימון" אמרתי בחיוך.
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס.
"מה אתה עושה, לעזאזל?" שאל סונגמין.
"מחייג לליקס-" צלצול הטלפון שלי קטע את משפטי.
"ליקס מתקשר!"
"ג'יסונג! היום, אני, אתה, סונגמין, ג'ונגין. אצלי בבית ותגיד להם שיבואו עם פיג'מות כי אני אעיף אותם עם הם לא!" הוא ניתק.
"מה זה היה.." ג'ונגין הגיב.
"אויש ליקס... מוחות גדולים חושבים אותו דבר" מלמלתי בחיוך.
YOU ARE READING
אהבה בשיויון
Adventureפליקס, נער שחיי בעולם לא פשוט בכלל. היונג'ין, נער שמנסה להתאבק על החופש שלו. הם מכירים והעיניינים מתפתחים עד שדבר אחד מפריד בינהם. מה יקרה בסוף? האם האהבה תנצח את הכאב?
