אהבה בשיויון

פרק 34.

נקודת מבט היונג'ין:

עליתי על המטוס, יושב על הכיסא בוא אני צריך לשבת.
ידי כואבת וכבולה.
אני שמח שעברתי את זה מבלי ראיונות.
אני שונא לדבר אל כל העולם.
אבל חוץ מזה, יש לי מלא פערים להשלים..

"נקודת חן?!"
"אולי תפסיק לקרוא לי ככה?"
"איך אתה מרגיש?!"
"אני בסדר גמור, אתה?"
"אני יותר מבסדר. מתי אתה חוזר?"
"בדיוק עליתי לטיסה זה אמור לקחת בערך 13 שעות... אני אגיע כבר מחר"
"יופי! אמרת לפליקס?"
"לא, אל תגיד לו, אני רוצה להפתיע אותו"
"אני יכול לשאול שאלה?" הוא אמר.
"בטח.."
"מה קרה שם..?" הוא שאל, ידעתי...
"אספר לך כניפגש, זה לא שיחה לטלפון"
"אני מבין. אני אוהב אותך נקודת חן, תחזור אלינו מהר"
"כבר אצליכם"

לא ישנתי כמעט יומיים.. מה יקרה אם אשים את הראש קצת?
אף אחד לא התעצבן עליי..

נקודת מבט מינהו:

7:30 בבוקר.
קמתי, התארגנתי, וירדתי לסלון.
"מה אתה עושה ער כלכך מוקדם?" שאלתי את סוני הקטן שטייל בין רגליי.
"חתול בעייתי.." אמרתי, מכופף את עצמי ומלטף אותו.

יצאתי מהבית אל הרכב שלי שישן בחניה.
"זה קורה מינהו... תרגע" מלמלתי לעצמי.
אני באמת הולך לראות אותו.
אני לא מעקל את כל זה.
המחשבה הכי אפלה שיכולה להיות לי כרגע, זה שהוא ישתנה.
אני רוצה לראות את הוואנג.. כמו הוואנג.
אני יודע הוא כנראה לא ישתנה במראה, אבל מעניין אותי לדעת אם התעשייה שינתה אותו.

נכנסתי למקום, עומד שם ללא ניע.
משכתי את אצבעותיי לאחור אל עבר גב כף היד,
השמעתי צלילי היסדקות מידי.
הייתי נורא לחוץ, מחכה שיבוא כבר.
נשענתי על האוויר קלות בעזרת רגליי, דחוף את ידיי לכיסיי. המשכתי להתבונן בכמות האנשים שהופיעו והלכו.
לפתע, נער בעל שיער שחור חלק, משקפיים עם מסגרת כסופה, חולצת טריקו שחורה וסריג ומעל שכיסו את פלג גופו העליון. הוא התקרב אליי כאשר תיק יושב על כתפו, נוטה לצד ושתי מזוודות שחורות יחסית גדולות בידיו.
"הוואנג!"
"מינהו!"
בריצה קלה אחד לשני מצאנו את עצמינו מחובקים ומגלים געגוע.
"ארך לך השיער" אמרתי באשר נגעתי בשיערו.
"ואתה נהיית מכוער" הוא אמר וסטר ללחיי קלות.
הייתי שמח נורא, אבל לא יכולתי שלא להתמקד בפלסטר הלבוש במצחו של היונג'ין, הסריטות והשפשופים שנחתו על לחיו.
אויש, דיי לחשוב על זה מינהו.
"וואו נקודת חן, כמה זמן לקח לך להגיע" אמרתי, מוחה את הזיעה מפניי.
"כמה זמן חיכית פה?"
"בערך חצי שעה"
"תגיד תודה, יכולת לחכות גם עוד שעתיים"
"טוב, בוא נעוף מפה" אמרתי, לוקח את המזוודה השחורה ומתחיל לגלגל אותו לאורך היציאה.

ברקס קטן מנע מהרכב שלי להמשיך לנסוע, הרמזור האדום קרן בעיני.
"איפה פליקס?" הוא שאל ופניתי להסתכל עליו.
"כנראה עדיין ישן" עניתי.
הוא חייך לרווחה.
"אתה נוסע אליו עכשיו?"
"אני חושב שאשים את הדברים בבית ואז כבר אסע אליו, אני רוצה גם לראות את רוז" הוא אמר, הנהנתי לחיוב.
"מחר תבוא אליי, אספר לך כל מה שקרה" הוא אמר.
"נו באמת, אין פיסת מידע שכן תוכל לספר לי עכשיו?" שאלתי.
"טוב יש בעצם..."
"נו, שפוך" אמרתי.
"אבא שלי... הוא הולך להסגיר את עצמו"
"תסלח לי?!" עניתי בעיינים פעורות. "מה זאת אומרת?" שאלתי.
"הוא דיבר איתי אתמול, הוא אמר לי שהוא מצטער ושהוא התנהג כמו בצורה מזוויעה. הערכתי את זה מאוד, אני חייב להגיד שאפילו.. הייתי קצת עצוב לשמוע שהוא הולך להיות בכלא.
הוא אמר שמעכשיו אגור עם רוז לעת עתה.."
הוואנג סוקצ'ין?! זה מה שהוא אמר?!
"אני לא יודע כבר מה לחשוב" אמרתי בתסכול.
"גם אני לא ציפיתי. הייתי כלכך המום" הוא אמר.
"טוב.. אני די בטוח שבכל בנאדם רע יש גם תכונות טובות. כמוני" אמרתי בחיוך מתנשא.
"ברור, כמוך לי מינהו" הוא אמר וסטר לצווארי.
"הו, אתה מלוכלך אדון הוואנג" אמרתי, מחנה את הרכב.
"לפחות זו ההוכחה שלא השתנתי כלכך" הוא אמר בחיוך, פותח את דלת הרכב.
"זה טוב מאוד שלא" אמרתי, יוצא אחריו לכיון האחורי של הרכב, פותח ומוציא את המטען של היונג'ין.
"מעניין אם רוז עדיין ישנה" אמר היונג'ין.
"רוב הסיכויים שכן, מי האידיוט שיקום ב8 בבוקר" אמרתי.
היונג'ין ואני עלינו את חמשת המדרגות הקטנות שהובילו לבית הגדול שלו, פתחנו את הדלת הגדולה.
"הום סוויט הום" הוא אמר, לוקח נשיפה כדי להריח את ריח הבית.
"ברוך הבא" אמרה רוז שישבה על הספה.
"מה את עושה פה?!" הוא שאל, רץ לחבק אותה.
"אבא שלך אמר לי שאתה מגיע" היא אמרה, לא יכולתי שלא לצחקק.
היונג'ין רצה כלכך להפתיע אותה, וגם את זה הרסו לו.
"התגעגעתי אלייך.. כלכך" הוא אמר.
זה הסימן שלי ללכת.
"טוב הוואנג.. אני אזוז. המיטה שלי קוראת לי" אמרתי.
"תדבר איתי מאוחר יותר" הוא לחש באוזני, מחבק אותי לפני שאני עוזב.

נקודת מבט היונג'ין:

"איך את מרגישה?"
"זה לא משנה כרגע, איך אתה מרגיש?"
"אני מרגיש בסדר גמור" חיבקתי אותה ביד אחת.
"הלכת לפליקס?" היא שאלה.
"עדיין לא, אלך אליו מיד אחרי.."
"ממש ממש לא, היונג'ין. סע אליו עכשיו" היא אמרה, מחזיקה בפרצופי.
"את בטוחה?"
"יותר מבטוחה היונג'ין, סע אליו"
"אוקיי" רצתי אל השידה שליד המטבח, לוקח את המפתחות ויוצא במהירות.
אני בא אלייך בייבי, חכה לי.
הלב דופק על מאתיים.
אני רוצה את המגע שלו. אני נואש למגע שלו.
אני מקווה שהוא ישן, להתקרבל איתו במיטה זה בין הדברים שהכי פינטזתי עליהם.

דפקתי בדלת בעדינות, מקווה שאף אחד לא יפתח לי.
"יבוא" קול מזוהה נשמע באוזני.
פתחתי את הדלת.
רוז שפכה את הדייסה לבקבוק של נארי הקטנה.
"רוז!" התקדמתי מהר לחבק אותה.
"אוי כמה שהתגעגעתי אלייך, היונג'ין" היא נשקה ללחיי.
פניתי להסתכל על נארי אשר ישבה בעגלה.
"יפה שלי..." פתחתי את החגורה שלה בשני קליקים, מרים אותה לידיי בזהירות.
חרא על הגבס הזה.
"כמה שהתגעגעתי אלייך, קטנה" לחשתי.
"איך אתה מרגיש?" שאלה אותי רוז, ליטפה את פצעיי המשופשפים בעדינות.
"אני מרגיש מצוין, הכל בסדר."
"אני כלכך שמחה לשמוע"
"איפה ליקס?" שאלתי.
"הוא בחדר, לך אליו ואל תעזוב אותו היונג'ין. הוא כלכך התגעגע אלייך" הנהנתי.
החזרתי את נארי לעגלה הקטנה שלה, עולה במדרגות במהירות.
פתחתי את הדלת, נכנס במהירות.
הוא לא היה במיטה...
שמעתי את רעשי המים הזורמים מן חדר המקלחת של ליקס.
הוא כנראה מצחצח שיניים..
התיישבתי על מיטתו, מריח את הריח שלו.
פניתי להתבונן במלוא התמונות שלי ושל פליקס שהיו תלויות בקיר הלבן.
אני מאוהב בו.
תפסתי בסמיכה המסורבלת של פליקס, מקפל אותה ומניח בקצה המיטה.
ראיתי את הפיג'מה הקטנה שלו זרוקה על הכיסא שליד השידה שלו, אז שיערתי לעצמי שהוא התלבש בשירותים.
הוא מתארגן ללכת?
שמעתי את קול המפתח מתקשקש בדלת, הוא יוצא.
הסתכלתי עליו והוא עליי.
לא מסירים את העיניים אחד מהשניה.
"זה.. אתה?" הוא מלמל.
"זה אני, אני כאן בייבי" אמרתי בחיוך.
הוא המשיך להסתכל עליי, דמעות יורדות בעיניו.
הוא רץ אליי בבת אחת, קופץ עליי ונושק לשפתיי עמוקות.
עטפתי אותו באופן אינסטיקטיבי בחיבוק הדוק.
נהנתי בטירוף מהתחושה שהגוף שלו לוחץ על הגוף שלי.
פליקס ניסה להיות חזק ולהעלות חיוך על פניו, אבל גופו הקטן והרועד אמר לי אחרת.
"תסתכל עליי, ילד יפה שלי" אמרתי, גורם לו להסתכל עליי.
"קרא את שפתיי, אני לא עוזב. גם זרועו הארוכה של החוק לא יוכל להפריד בינינו עכשיו" אמרתי, עוטף את גופו הקטן במלואו, מנשק אותו חזק.