נקודת מבט ג'יסונג:
פליקס הלך הביתה בתחילת הפסקת האוכל.
אני דואג לו כלכך...
אני צריך לדבר איתו.. ואני גם אעשה את זה.
אני אקבע עם פליקס מחר. אני פשוט חייב לדעת מה קורה איתו.
עם הזמן נגמר היום והייתי בדרכי לבית של מינהו.
לפי מה שאני יודע, הוא צריך להתחיל ללמוד איתנו עוד בערך שבועיים.
הוא מאוד לחוץ לגבי זה... מינהו אף פעם לא נחשף ללימודים במוסד חינוך ואני יכול להבין אותו.. זה אכן מלחיץ.
לפי מה שהספקתי ללמוד מבן הזוג שלי, הוא לא מתחבר לכל אחד בקלות...
דפקתי על דלת הבית בעדינות וחיכיתי שיפתחו לי.
לאחר כמה שניות הדלת נפתחה וידיים עדינות מתגלות בעיניי.
"היי, איפה מינהו?" שאלתי את הילדה הקטנה שפתחה לכבודי את הדלת.
"הוא בחדר" היא הצביעה על המדרגות, מכוונת אותי לכיוונן.
"מי אתה?" היא שאלה לפתע כשהיינו כבר בפתח דלתו של חדרו של מינהו.
"חברו..." עניתי בחיוך.
כן... חברו...
היא הנהנה במתיקות וחשפה את דלתו של החדר.
פתחתי את הדלת בשקט ובזווית העין ראיתי את מינהו יושב על הכיסא המתגורר בחדרו ומאזין למוזיקה.
התקרבתי אליו טיפה וליטפתי את פניו, הוא פקח את עיניו וקלט שאני נמצא.
"שלום, בייבי" אמרתי מחויך יותר מאי פעם.
רציתי לתת לו להרגיש טוב עם זה.
"שלום" הוא התקרב טיפה לפרצופי והדביק נשיקה לשפתיי.
"מתי הגעת?" הוא שאל.
מינהו אתה ראש בעננים...
"הגעתי עכשיו... מישהי פתחה לי את הדלת"
"אה.. זו סים, היא בת דודתי הקטנה והיא מאוד מציקה. כדאי שנלך לבית שלך לעיתים קרובות"
צחקקתי מעט למשמע משפטו.
"אתה מרגיש טוב?" שאלתי.
מינהו נראה שונה מהרגיל, והפעם זה בקטע לא כלכך טוב.
או יותר נכון, מרגיש שונה מהרגיל.
"אני קצת לחוץ..." זה היה ברור.
"אני בטוח שהכל יהיה בסדר, אל תהיה לחוץ יותר מדיי" הוא נעמד ומיהרתי לתת לו חיבוק.
"אני אוהב אותך" הוא אמר.
אני כלכך אוהב את המשפט הזה.
"גם אני אוהב אותך, בייבי" הוא אחז במותניי ונשק לשפתיו בעדינות.
"מינהו.. אפשר לשתף אותך במשהו?"
"ברור"
"אתה יודע מה קורה עם היונגין ופליקס בזמן האחרון...?"
"אני חושב שהם בתקופה קשה..."
"איך אתה בטוח? ואם פליקס נפגע כשהוא בקירבתו? מה יקרה אם-"
"היי, לא אמרתי משבר בזוגיות, בייבי. אמרתי תקופה קשה"
משבר בזוגיות?! מה זאת אומרת..?
ממתי הם בזוגיות?
"בייב, פליקס והיונג'ין יוצאים?!"
"הוואנג לא סיפר לי עדיין, אבל אני יכול לראות את זה על פרצופו"
"אני מרגיש שפליקס לא משתף אותי בכלום... פעם לא היה מצב שהיינו לבד, חוץ מהפעמים שאני עוזב לראות את אבא שלי בחול. אני פשוט מפחד שיקרה משהו לחברות שלנו"
"לא יקרה שום דבר, אני מבטיח... תנסה לחיות עם אבא כמו של נקודת חן, זה אכן לא קל.
אל תדאג. אנחנו נעשה איתם שיחה כמו שצריך"
התחביב של מינהו זה תמיד לגרום לי לחייך בכל מחיר.
"מינהו... אני.."
"מה? מה קרה, בייבי?"
אני מהוסס. לא יודע מה לעשות.
"אני מרגיש שכולם פשוט מדחיקים אותי לאיזשהו פינה... אני מרגיש שאני מקבל עונש כמו ילדה בגן שהאשימו אותה על כלום" הדמעות לא החזיקו כלכך הרבה...
"מה גורם לך לחשוב כך?" הוא שאל בעדינות ומחה את דמעותיי.
"אני לא יודע אפילו... אני מאבד את זה.
אני נהיה חלש מיום ליום... אני מרגיש שאין לי שיחזיק אותי ברגע שאתמוטט"
"זה קצת מעליב שאתה מדבר ככה לבן אדם הזה מול הפרצוף..." הוא אמר.
הוא המגן... שלי.
"אני רק רוצה חיבוק" אמרתי בשקט והוא הושיב אותי עליו, מחבק אותי בחוזקה.
"אני אף פעם לא אעזוב אותך... אל תתן לרגשות שליליים להשפיע עליך. אולי הרגשות האלה מתפשטים בגלל קשרים מסוימים בייבי... אל תתן לזה לחדור בך. אתה הכי חזק בעולם. וגם אם יהיו קשיים, אנחנו נפתור אותם ביחד"
הוא פשוט הכי טוב וההכי טוב הזה שלי...
"תודה על הכל... הלוואי והיית יודע כמה אני מעריך את זה, ואותך"
"רק מעריך? נפגעתי"
אויש ג'יסונג אתה כזה אידיוט.
"אוהב. לא מעריך, אוהב."
"תוכיח לי" והנה זה מתחיל.
נקודת מבט היונגין:
סיימתי להכין לפליקס את הטוקבוקי לפני שעה... הוא עדיין ישן. אני מקווה שהוא ירגיש טוב בהקדם האפשרי.
עליתי לחדרי לבדוק מה עם הלב הקטן שלי.
והנה הוא... עדיין ישן כמלאך שנפל מהשמיים.
הורדתי את נעליי ומיהרתי לשכב לידו.
הסתכלתי על פליקס, הוא ישן לכיווני כמו מלאך ללא ניע.
"ילד יפה שלי... תנסה להחלים בשבילי, בסדר?" מלמלתי בשקט כדי לא להעירו בטעות.
תפסתי אותו ומשכתי אותו לשכב עליי.
פאק, הוא כזה רזה...
הזמן חלף ונפלתי לשינה עמוקה עמו...
אחרי כמעט שעתיים של שינה קמתי ממיטתי.
פליקס עדיין ישן... אני דואג לו ממש.
נגעתי במצחו קלות. הוא פאקינג רותח.
"לב... קום יפה שלי" הוא חייב לקום.
הוא הסתובב מצד אחד לשני וכתמי זיעה הופיעו בחולצתו.
"בייבי, אתה מזיע" הוא ניסה לפתוח את עיניו טיפה ללא הצלחה.
"היונגין... אני לא מצליח לפתוח עיניים"
"למה, מה קרה?" עכשיו אני ממש דואג.
"אני עייף מדיי כדי לפתוח אותם"
"אייש בייבי.. הבהלת אותי"
"אני עייף נורא... ורעב" הוא אמר.
בדיוק בגלל זה הכנתי אוכל.
ידעתי שזה יגיע.
"רוצה לאכול קצת?" הוא הנהן באיטיות.
הרמתי אותו ככלה והנחתי אותו על הספה בסלון.
התקדמתי לכיון המטבח והוצאתי שתי קערות עמוקות ועגולות.
פתחתי את הארון במטרה להוציא כפות לי לפליקס ופתאום קול השתעלות קטן מן הסלון הושמע במרחב הבית.
עזבתי את הכל והלכתי לבדוק האם הוא בסדר.
"היונגין, קר לי" מיהרתי לכסות אותו בשמיכת צמר.
הוא מזיע עם כתמי זיעה, אבל קר לו..
אומייגאד, לי יונגבוק..
"אתה חייב לי יותר מדיי הסברים, ילד יפה"
טון קולי הציב עובדה, משהו שלא רציתי שיקרה.
"אל תכעס עלי... בבקשה"
פאק היונגין! אתה כזה אידיוט.
"אני לא כועס עליך, רק... קצת פחדתי, זה הכל"
אמרתי בעודי מלטף את שיערו.
חזרתי למטבח ומזגתי במהירות את הטוקבוקי שהספיק להתחמם אל תוך הקערות העגולות שלי ושל פליקס.
חזרתי עם קערה אחת ביד שמאל ובימין כוס מים קרים.
"תודה בייבי, זה נראה מעולה" הוא אמר בחיוך.
זה שווה את הכל.
"בתאבון, תאכל הכל, בסדר? לא אכלת כלום כל היום" הוא הנהן והתחיל לאכול.
שמתי לנו סרט והתחלתי לאכול גם כן.
"בייבי, זה היה טעים מאוד. תודה" נישקתי את לחיו וחייכתי אליו לרווחה.
הוא נשכב על ברכיי והסתכל עליי.
"ליקס, אתה מוכן לספר לי למה באת אליי בגשם מבלי להודיע לי?" ליטפתי את לחיו.
"הרגשתי לא כלכך טוב בבית הספר, הרבה מחשבות תקפו אותי. הייתי חייב לראות אותך, אז החלטתי להוציא שחרור וכשיצאתי מבית הספר התחיל לרדת גשם חזק. לקחתי את הטלפון במטרה להתקשר אלייך, אבל לא הייתה סוללה" סתם הייתי מאוכזב ממנו.
היונגין אתה מאכזב את עצמך כל פעם מחדש.
"למה לא הרגשת טוב?" שאלתי.
"הייתי מאוד לחוץ לגבי העניין הזה שתעזוב...
פשוט רציתי חיבוק מבן הזוג שלי"
הוא הסיבה שאני פשוט לא מוכן לוותר לעצמי, אחרי שהחוזה המזוין הזה ייגמר, אני אחיה עם פליקס לבד ונהיה מאושרים.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה,
להראות לו שאני עוד כאן ועוד לא הלכתי.
"אני אוהב אותך בייבי, אני מצטער שהיית צריך להרגיש ככה" דמעה זלגה מעינו העדינה.
"בבקשה היונגין, תחשוב עליי גם כשאתה תהיה שם, אל תהיה עם עוד מישהו חוץ ממני.
תן לי להיות האחד שבראש שלך גם כשאנחנו רחוקים יותר מאי פעם" הוא אמר בקול עדין.
האם אני בוכה?! מה פתאום.
"תהיה בטוח שזה מה שיקרה.." נשקתי לשפתיו במהירות ולא ניתקתי.
תפסתי אותו ועלינו לחדר.
"פליקס..." הוא הרים את חולצתי מעט, ממשש את הקוביות שעל בטני..
"בייבי, אל תתגרה בי... לא עכשיו"
"אבל אני רוצה"
"אתה חולה."
הוא נאנח בחרמנות.
הוא לא מבין שזה לטובתו.
"בייבי, בבקשה" הוא גנח בשקט.
"תעשה אותי, הוואנג היונגין"
YOU ARE READING
אהבה בשיויון
Przygodoweפליקס, נער שחיי בעולם לא פשוט בכלל. היונג'ין, נער שמנסה להתאבק על החופש שלו. הם מכירים והעיניינים מתפתחים עד שדבר אחד מפריד בינהם. מה יקרה בסוף? האם האהבה תנצח את הכאב?
