נקודת מבט פליקס:
התעוררתי אחרי לילה מסעיר לחלוטין.
ג'יסונג ישן לצידי כמו סנאי קטן וחמוד.
קול צלצול שבר את דממת החדר, גרם לי להירתע ולהסתכל מסביב. חיפשתי את הטלפון בעיניי ומצאתי אותו מתחת לכרית הקרירה שג'יסונג נתן לי.
הסתכלתי על המסך הטלפון כשהשם 'בייבי❤️'
מופיע.
"היי בייבי, בוקר טוב" קול רך בקע מהצד השני.
ברגע ששמעתי את קולו, הרגשתי שליבי מחסיר פעימה. הקול שלו היה עדין וצרוד מעט, יכולתי לזהות שהוא כנראה קם עכשיו.
"בוקר טוב... הכל בסדר?"
"כן.. אני בסדר. רק רציתי להגיד בוקר טוב ולעדכן שאני יוצא היום עם אבא שלי לקראת מחרתיים.."
נימת קול עצובה נשמעה בקולו.
חשכו עיניי.
עצוב לי לשמוע שאהבה הכי גדולה שלי תעזוב אותי..
"אתה בסדר?"
"אני בסדר, בייבי.. אני מבטיח"
אני יודע שהיונגין לא רוצה להלחיץ אותי.
הוא משקר לי.
"אני מאחל לך יום מדהים, בייבי.. אני אוהב אותך"
"גם אני אוהב אותך, ילד יפה שלי... מחר נהיה כל היום ביחד. נעשה כל מה שתרצה"
"אתה מבטיח...?" הייתי חנוק.
"אני מבטיח... אל תבכה, בסדר? אני לא אוהב שהתינוק שלי בוכה"
דמעות נפלו.. לא הפסיקו ליפול.
"אני אוהב אותך היונגין... ביי"
"ביי נסיך שלי"
הוא ניתק את הטלפון.
הנחתי את הטלפון על השידה ושכבתי על גבי.
פשוט בכיתי בשקט.
אני כלכך מפחד, מה אם אאבד את הבן אדם הכי חשוב לי בעולם.
מה אם היונגין ימצא את עצמו יותר באמריקה. ואולי הוא אפילו ישכח ממני ויעזוב אותי עם איזו זונה.
"ליקסי..." שמעתי את קולו של ג'יסונג.
מיהרתי להסתכל עליו.
מחיתי את דמעותיי בידיי .
"סליחה שהערתי אותך האני, תחזור לישון" אמרתי בהיסוס והתקדמתי קצת מהמיטה, מתכוון לצאת מהחדר.
הוא תפס בידי, מסתכל עליי ומסמן לי לשבת על המיטה.
עשיתי כדבריו והסתכלתי עליו.
"רוצה לספר לי משהו?"
הנהנתי בשקט כשהתחלתי לדמוע בשנית.
"ג'יסונג... אני לא רוצה שהיונגין יעזוב אותי.
הוא הבן אדם היחיד שלימד אותי מה זאת אהבת אמת. בזכותו אני מי שאני, ולא רק פליקס..."
"אני מבין אותך ליקסי, אני מבין אותך כלכך.
זה קשה מאוד... לחשוב שמינהו היה עוזב לאמריקה לפרק זמן ממושך, זה קשה בטירוף"
הוא פתח את ידיו לרווחה ונכנסתי לתוכן.
הרגשתי מוגן. להאני יש חיבוק כמו של היונגין.
"אם קורה משהו, תספר לי... בבקשה"
"אני אוהבת אותך, האני... תודה"
נקודת מבט היונגין:
אני חושב על היום בו אחזור להיות עם פליקס.
אני פשוט משתגע, אני חושב על היום הזה ואני עדייו לא נפרדתי ממנו..
אין לי כח.
ירדתי אל הסלון בעקבות צעקות שהתפזרו אל רחבי הבית.
"תגידי לי את משוגעת!?" שמעתי את אבי צועק ואישתו שמוטה על הספה ובוכה.
"אבא, מה קורה כאן?" שאלתי בבלבול.
מנסה להבין את המקרה.
"הזונה הזאת הורסת את כל התכניות!-"
"זה לא ככה.. היונגין אני מבטיחה לך!"
היא קטעה אותו בצעקה לעברי.
"איזה תכניות..." שאלתי..
על מה הם מדברים, לעזאזל.
"היא ביטלה את הפגישה האחרונה שלך לקראת מחרתיים הקרובים!" הוא צעק בחוזקה.
היא עשתה את זה...?
בשבילי?
"היונגין אני מצטערת... לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שדיברנו... הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו"
היא באמת הקשיבה לי..
"אני לא יכול איתך יותר! אני אגרום לך לשלם על היום שהתאהבת בי. חסרת תועלת" הוא השפיל אותה לנגד עיניי.
הוא התקרב אליה והצליף ללחיה.
"אבא! אל תיגע בה" צעקתי עד עמקי נשמתי.
"אתה מתגרה במזל שלך היונגין... שני צעדים אחורה" הוא עדיין לא הבין שאני לא הרובוט שלו.
"אם אתה לא תעזוב אותה, אני נשבע שזה סוף חייך"
"אני מזהיר אותך... אל תתגרה במזלך האומלל"
הוא נעץ בי מבט רווי כוונות רוצחניות, זה היה כמו להביט לתוך עינייה של חיה מוכת כלבת.
"בוס.." אמר השומר מהדלת.
אבי ניגש להסתכל עליו. הוא נופף לעברו מעטפה סגורה.
"מה זה, מיקס?!" אבי שאל את שומרו הנאמן.
"זה בשביל אדון הוואנג הצעיר"
זה.. בשבילי...?
אבי זינק אל מיקס וחטף את המעטפה.
הוא התעלם מהסיטואציה שקרתה הרגע.
חסר התחשבות.
רצתי לכיוונה של רוז, בדקתי האם היא בסדר.
מזכיר לי דברים...
"היונגין, זה מבעלי המלון שתגור בו לעת עתה"
הוא היה נראה שמח...
אני מאחל לאיש הזה את המחלות הכי קשות שיש בעולם.
"מה זאת אומרת לעת עתה?" שאלתי.
"אתה תהיה במלון הזה שבוע או שבועיים, עד שיסיימו לעצב את הדירה שלך"
אני מרגיש כלכך ריק.
הסתכלתי על רוז שהייתה נראת חסרת אונים.
בכי מרוח על פרצופה, לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מגיע מאוחר מדיי.
"הכל בסדר.." לחשתי לה.
קמתי איתה ועליתי איתה מהר לחדרי.
נתתי לה לישון והתארגנתי לצאת.
ירדתי במורד המדרגות והתכוונתי לפתוח את הדלת.
"לאן אתה הולך?" טון אבי איים.
"לצ'אן היונג" שיקרתי.
"תחזור מוקדם.." הסתכלתי עליו, ראיתי...
דאגה?
או שזה בגלל שאמרתי שאני הולך לצ'אני?
אני עייף כבר מלחשוב.
חיוג אל.. 'הלב השלם שלי❤️'
"הלו.." הוא ענה.
"בייבי, אני בדרך אליך"
"אוקיי, תגיד לי שאתה בחוץ. אני אפתח לך את הדלת"
"למה? אמא לא בבית?"
"לא, היא בקופת החולים" אני קצת חושש...
"הבנתי.. טוב אני אגיע ואדבר איתך"
"ביי, אוהב אותך"
"גם אני אותך"
ניתקתי והתקדמתי לכיון ביתו של פליקס.
אני רק מקווה שאבא לא יעשה לרוז כלום עד שאחזור.
דפקתי בדלתו של פליקס. ופתאום שמעתי קול בכי קטן שבא מן הסלון.
הדלת נפתחה ומראה חמוד התגלה בעיניי.
פליקס מחזיק את נארי השוכבת על חזהו.
חייכתי למראה השיער המבולגן של פליקס.
"נראה שהיא עייפה" אמרתי מלטף את פניה הקטנות.
"היא עייפה ואני אפילו יותר.." הוא אמר וצחקוק התלווה למשפטו.
"אני אעזור לך להתעורר" אמרתי בחיוך ונשקתי לשפתיו העדינות ברכות.
נכנסנו לדירה של פליקס ואימו.
לקחתי את נארי והנחתי אותה העריסה הקטנה שנחה על יד מיטתה של אמו של פליקס.
"ילדה קטנה ושובבה.. למה את מטישה את בעלי לעתיד, גם לו יש ילדים לטפל בהם. ורק שתדעי שאת תעשי לנו בייביסיטרים כל יום"
דיברתי אליה בזמן שנשימותייה הקטנות מתגברות ומתחלשות.
"נארי... את יודעת משהו, אבל אל תספרי! התאהבתי באחיך מהיום הראשון שפגשתי בפרצופו, זה היה מושלם. הרגשתי פרפרים בבטן והרבה מחשבות נכנסו לראשי, וזה לא היה מסוג המחשבות הרגילות. פליקס הוא האחד בשבילי, פשוט ידעתי את זה" נשכבתי על קצה עריסתה כששיתפתי את הקטנה, כיאלו היא שמעה את כל מה שאמרתי.
נקודת מבט כללית:
"בייב, בוא לאכול" אמר פליקס.
ראשו ביצבץ מהדלת.
זה היה מאוחר מדיי. כי היונגין כבר נרדם כראשו הונח על המיטה של נארי.
פליקס התקרב אל היונגין וליטף את פניו.
"אני אוהב אותך.. כלכך"
פליקס השכיב את היונג'ין על מיטתו של אימו והצטרף אליו.
YOU ARE READING
אהבה בשיויון
Adventureפליקס, נער שחיי בעולם לא פשוט בכלל. היונג'ין, נער שמנסה להתאבק על החופש שלו. הם מכירים והעיניינים מתפתחים עד שדבר אחד מפריד בינהם. מה יקרה בסוף? האם האהבה תנצח את הכאב?
