אהבה בשיויון

פרק 24.

נקודת מבט ג'יסונג:

אחרי לילה מסעיר לגמרי, פליקס ישן אצלי.
טוב.. לא בדיוק ישן.. הוא לא הצליח.
הוא רק חיבק אותי ובכה כמעט כל הלילה.

"ליקס..."
"ממ..?" הוא המהם ללא כל כח לזוז.
"אולי נאכל משהו... או שסתם נדבר?" הצעתי.
"לא, תודה ג'יסונג"
"אתה יודע שהוואנג היה עצוב לראות אותך ככה.." ליטפתי את ראשו.
"הוא לא פה... הוא באמריקה" דמעות ביצבצו בעיניו.
"הוא אוהב אותך, ליקסי" לקחתי נשימה קלה.
"הוא אוהב אותך כלכך" סיימתי בביטחון.
"האני... אני מפחד" הוא אמר וחיזק את אחיזתו בי.
"ממה...?"
"מפחד שהוא ישכח אותי, מפחד שירד לו ממני, אני מפחד לפגוש אותו שוב ושהוא לא יאהב את מה שהוא יראה" הוא סיים ודמעות רק התחזקו.
"ליקסי, להתעלם מהפחד לא יגרום לו להעלם... אתה תהיה חייב להתמודד איתו..." הסברתי.
"אבל אל דאגה, נעשה את זה.. ביחד"
הוא הרים את ראשו מעט והנהן בדמעות.
"תודה האני.." מחיתי את דמעותיו הקטנות.
"יש לי רעיון איך לשפר את הבוקר הזה!" אמרתי בחיוך, הוא הסתכל עליי בבלבול.
"בוא נרד לסלון וכבר אסביר לך" פליקס הנהן וחשף חיוך קטן.
"אתה מיוחד ליקס..." אמרתי כאשר העברתי ליטוף קל בשיערו.

קמנו מהמיטה ונכנסנו לשירותים.
"ג'יסונג, יש לך מברשת שיניים בשבילי?"
הנהנתי, פתחתי את הארון השמאלי והוצאתי משם מברשת.
"תודה"
לקחתי את המשחה, הברשתי אותה על המברשת שלי והתחלתי לצחצח את השיניים שלי.
"היי ג'יסונג, אתה חושב שהוא ישכח ממני?" שאל אותי פליקס.
"הוא מכור אליך, איך לעזאזל הוא יצליח?"
"אני מקווה שאתה צודק.." פליקס נאנח.
"בוא ננסה לחשוב חיובי, אוקיי?" הוא הנהן בשקט.
הילד הזה כלכך סאנשיין.

נקודת מבט היונג'ין:

כשהגעתי למלון, ראיתי אנשים רבים.
אני מודה... לא הצלחתי למצוא את האנשים שאמורים ללוות אותי, אז החלטתי להתקשר לרוז.

"הלו.." היא ענתה.
"רוז..?"
"כן, היונג'ין?"
"יש פה יותר מדיי אנשים, איך אני אמור לזהות איזה אנשים הם שלי...?"
"כל מי שיש לו תג שכתוב עליו'הוואנג' באנגלית הם שלך" פניתי להסתכל על אנשים במתחם.
נדהמתי למה שעיניי ראו...
לכל איש היה רשום הוואנג על התג.
"היונג'ין..? הלו?"
"כן רוז, אני חושב שהסתדרתי. ביי"
אמרתי וניתקתי.

התחלתי להסתובב באיזור.
התכוונתי לפנות לאחד מתוך אלף האנשים שהיה כתוב להם 'הוואנג' על התג, אבל מישהו תפס בכתפי.. דבר שגרם לי להרתע.
הסתובבתי במהירות, עיניי נפערו...
ראיתי את..
"הוואנג!" הוא צעק ההתלהבות.
"צ'אנגבין?!" צעקתי מופתע אפילו יותר.
"חיפשתי אותך!" הוא אמר.
חיבקתי אותו בחוזקה.
"התגעגעתי אלייך! לא נפגשנו 3 שנים" צווחתי.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"אני גם חלק מהעשייה הזאת! מה דעתך על זה?"
שאל צ'אנגבין והצביע על התג המכותם בהוואנג.
"תן לי לנחש... רעיון שלך?" שאלתי בייאוש.
רק הוא יכול לעשות לי את זה...
"אני ולא אחר! הייתי חייב, את האמת שחבל... הייתי מחליף את זה למר פנים יפות, נהיית חתיך"
צחקקתי מעט.
"אוי תשתוק! הסתכלת על עצמך?! כבר חשבתי שלא תוכל להשתנות, אבל תראה איזה שרירים נהיו לך"
"טוב, בוא אני אלווה אותך לחדר שלך" אמר ורק הנהנתי לחיוב.
הגיעו אנשים שעזרו לי לסחוב את המזוודות.
זה נשמע די מוגזם...
פשוט נתעלם מהעובדה שזה מזוודה ושני תיקים גדולים, אוקיי?
אחרי הליכה קצרה, הגענו לאוטובוס שלקח אותנו למלון.
במהלך הנסיעה דיברתי עם צ'אנגבין, השלמנו מלא פערים.
אני וצ'אנגבין היינו חברים מאוד טובים.
הוא היה אחד מהחבורה שלנו, חבורה שבנויה מארבעה חברים.
צ'אן, מינהו, צ'אנגבין ואני.
היינו החברים טובים במשך שנתיים בערך, עד שצ'אנגבין עזב.
ההורים שלו חשבו שלפתוח לילד שלהם את העולם בגיל פחות מ18, זה יעשה לו טוב והוא ידע להתנהל עם החיים כשיהיה גדול.
צ'אנגבין היה מאוד עצוב כשהיינו צריכים להפרד.
דיי מזכיר לי את פליקס..

"אז מה הוואנג? יש כבר מישהי?" פתח צ'אנגבין נושא חדש.
"כן... רק שזה לא מישהי, זה מישהו"
"או, שמח לשמוע.. מי הוא?"
"קוראים לו פליקס, הוא בלונדיני מנומש והוא הדבר הכי יפה וטהור שקיים בעולם הזה"
"זה היה יותר רומנטי מהפעם ההיא שמינהו אמר שהוא מתאהב בחתול" צחקתי בטירוף למשמע מילותיו.
"צ'אנגבין אם אתה חושב שזה היה רומנטי, זה עוד פאקינג כלום! אתה יודע למי יש חבר?" שאלתי, גורם לו לבלבול.
"לי פאקינג מינהו! היית צריך לראות אותו! מסתבר שהוא הרבה יותר רמונטיקן מכולנו פה בפער" הסברתי.
פרצופו אמר הכל.
"מינהו... התאהב..?" הוא מלמל לעצמו, משהו שגרם לי לצחוק ללא הפסקה.

הגענו לבית המלון וירדנו מהאוטובוס.
"הוואנג, החדר שלך כבר מסודר, המזוודות יהיו במקום בעוד מספר דקות" אמר אחד אנשי הצוות שבאו.
הוא דיבר באנגלית.
אני ואנגלית לא חברים כרגע...
למזלי צ'אנגבין היה שם ותרגם לי אותו.

כשהגעתי לחדר הוא היה מאוד נקי, הוא היה קריר, הוא היה מעוצב נורא יפה, אבל זה לא היה הבית.
הריח של פליקס חסר לי מאוד.
החוסר הזה גרם לי להתגעגע, אז החלטתי להרים טלפון למלאך היפה שלי.

"הלו.." קולו הרך נשמע מקו הטלפון.
"היי בייבי, איך אתה?"
"אני מרגיש יותר טוב, אני אצל ג'יסונג"
"אני שמח לשמוע..."
"אתה בסדר? איפה אתה?"
"בדיוק הגעתי לחדר שלי.. וכן אני לגמרי בסדר" אמרתי בגיחוך.
"אני מתגעגע.." הוא אמר.
"גם אני מתגעגע... אני אוהב אותך, מלאך טהור שלי"
"גם אני אותך בייבי, תשמור על עצמך"
ניתקתי את הטלפון.
הרגשתי הרגשה נוראה.
אני רק רוצה שהוא יהיה בזרועותיי עכשיו..
אני רוצה לטרוף את השפתיים שלו ולהציק לו כשהוא משחק בטלפון, אני רוצה ללכת אליו הביתה ולשחק עם נארי.
אני מקווה שהוא באמת בסדר כמו שהוא אומר.

דפיקות בדלת נשמעו.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.
אבי התגלה מולי.
"היי... אבא"
"היי.. רק רציתי לעדכן שמחר אתה תלך לעשות הכירות עם כולם. עם הסטייליסטים, עם המעצבים, עם הצלמים. שלא תפחד לעבוד עם אנשים זרים." הוא לקח נשימה קצרה.
"ו... תישן מוקדם היום.. שיהיה לך אנרגיה לקום מחר" הנהנתי בראשי.
"לילה טוב" אמרתי בדרכי לסגור את הדלת כשלבסוף הוא תופס את הדלת.
"לילה טוב, היונג'ין" הוא אמר, מחבק אותי בחוזקה.
או ששד נכנס בו, או שהוא שיכור.
זה לא אבא שלי... הוא בחיים לא היה מחבק אותי.
הוא סיים בכך שסגר את הדלת בעדינות.
לא האמנתי לסיטואציה שקרתה עכשיו.
זה אמיתי או שחלמתי...?

נקודת מבט כללית:

"בוס, אני אומר לך! הוא התנשק עם בן-"
"זה הבן של הוואנג! הוא לא יהיה הומו בחיים!"
הוא קטע בצעקה, מסתובב בכיסא המשרדי שלו.
"התמונה לא משקרת... תפסתי אותם.. אפשר לעבור לתכנית הבאה!" הוא שיחד אותו.
"אני לא מאמין עליך... דווקה אתה..? הוואנג היונג'ין החתיך והמבוקש.. הומו שיוצא עם גבר.."
הבוס בשחור דיבר לתמונה של היונג'ין.
"אני רק צריך את הכן שלך.. ונוכל להמשיך הלאה!"
"מישהו ראה אותך מצלם את התמונות?" הבוס שאל.
"לא... הם היו עסוקים בלהפרד ממנו ואף אחד לא ראה אותי"
"אז... יש לך כן ממני"