נקודת מבט פליקס:
שכבתי על המיטה שלי, עצוב, כועס, חסר אונים.
אני רק רוצה את היונג'ין שלי.
עכשיו.
לא מצאו אותו כבר יומיים.
"ליקס..." אומה נכנסה לחדר.
"היי.. אמא.."
"רוצה לדבר על זה?" היא שאלה, היא התיישבה לידי, עינייה מלאות דאגה כשהיא דחפה בעדינות קווצת שיער מהמצח שלי.
"למה כל הדברים הרעים קורים דווקה לנו, אומה?" שאלתי בדמעות.
"ילד יפה שלי..." היא רחנה קרוב אליי, מדביקה נשיקה לראשי.
"אני מבינה אותך... זה לא קל" היא אמרה, מחבקת אותי קלות.
"מה אני אמור לעשות עכשיו...?"
"ליקסי.. לשבת בחיבוק ידיים זה לא הפיתרון.. נכון?" היא שאלה.
"אני יודע... אני פשוט מרגיש כלכך רע להמשיך את החיים בזמן שבן הזוג שלי שבוי באמריקה"
"הוא יהיה כלכך עצוב לראות אותך ככה..."
"אבל הוא לא כאן, אומה! הוא לא כאן!" הרמתי את קולי.
"ששש.. תרגע ילד יפה... הכל יהיה בסדר" היא חיבקה אותי בחוזקה.
קול רטט נשמע באוזני, אומה הרימה את הטלפון שלי ובדקה את איש הקשר.
"זה ג'יסונג..."
"אל תעני"
"בבקשה ליקסי... בשבילי"
"אוקיי.." לקחתי את הטלפון מידה.
"אני אתן לכם לדבר לחוד" היא אמרה, יוצאת מהחדר וסוגרת בעדינות את הדלת.
כחכחתי בגרוני לפני שעניתי לשיחה.
"הלו..."
"ליקס! תראה מה שלחתי לך, עכשיו!"
"אוקיי..."
נרתעתי קצת מקולו התקיף.
נכנסתי לצ'אט, מתבונן וחוקר את הדבר הניצב ממולי.
מה זה?!
"בשורות מרעישות ללא ספק. הוואנג היונג'ין, הדוגמן וכוכב הרשת שנעדר, מחוץ לשבי.
מצאו אותו שרוע על הרצפה בחדר מנכ"ל החברה שהיונג'ין מדגמן לה. הוא נמצא פצוע וחבול, שבר ביד וחבלות בפנים. למזלם זה לא היה קריטי.
מתברר שכל הדבר היה פייק אחד גדול.
החברה לוהקה רק בשביל התכנית המרשעת של המנכ"ל לפגוע באביו של היונג'ין.
המנכ"ל קיבל 5 וחצי שנים בכלא וכך גם האנשים העומדים לצידו.
תקבלו ראיון עם היונג'ין מיד אחרי שיצא מבית החולים"
"אומה! אומה!" צעקתי בבית.
"מה הבעיה?" היא שאלה, טיפה לחוצה מהאופן שבה צעקתי.
"הם מצאו אותו! הם מצאו אותו! הוא בסדר" אמרתי דומע.
אבל הפעם, דמעות של שמחה.
נקודת מבט היונג'ין:
"מה מצבך..?" שאל אותי צ'אנגבין.
"אני יותר בסדר.. היד כואבת" אמרתי, מתבונן בידי העטופה בגבס.
"רוצה לספר לי מה היה שם?"
"לא כרגע..." עניתי בכנות.
הוא הנהן בשקט.
"אני מצטער היונג'ין... אני מאוד מצטער"
"תפסיק.. זו לא אשמתך. רימו גם אותך באלפי שקלים"
"אני לא מאמין ששכרו אותי בשביל לפגוע בבן אדם" הוא מלמל לעצמו, מניח את אצבעותיו על עיניו מבושה.
"צ'אנגבין... הכל בסדר.. לא יכולתי לדעת"
"מממ.. אני אשאיר אותך לבד... תנוח קצת" הוא אמר.
הוא יצא באכזבה מהחדר.
צ'אנגבין מעולם לא היה עושה דבר כזה למישהו אחר.
"היי בן..." אבי נכנס לחדר.
"היי.. אבא..."
"איך אתה מרגיש?" ממתי כלכך אכפת לו ממני?!
"יותר טוב"
"אני רוצה לדבר איתך על משהו..." הוא אמר, מניח את ידו על המיטה באנחה.
"אני הולך להסגיר את עצמי מיד אחרי שכל העניין עם המנכ"ל יסתיים" חשכו עיניי.
"מה זאת אומרת..?"
"סבלת ממני ומהאושר שלי מספיק... מגיע לך חיים יותר טובים. מעכשיו אתה תחייה עם רוז בבית שלנו, מגיע לך את החופש שלך בחזרה"
"ומה לגביך?! לא אתן לך לשבת בכלא.."
"אני אסתדר.. תאמין לי שמה שאני רוצה זה לקבל את העונש שמגיע לי. גרמתי לבן שלי לסבול, ככה אבא לא מתנהג" הוא אמר, גורם לי לדמעות.
"ולגבי בן הזוג שלך..." הוא התחיל, ליבי פעם במהירות.
"שיהיה לכם בהצלחה" הוא אמר בחיוך.
אנחה רגועה יצאה ממני.
"הכי חשוב לי זה שתזכור, אני אוהב אותך.." הוא אמר.
"גם אני אבא.." הוא רחן קדימה וחיבק אותי בעדינות.
אני.. מרגיש טוב.
"מתי אוכל לחזור הביתה?"
"ברגע שתצא מבית החולים"
"מחר?"
"כן.. ביטלתי את כל הראיונות שקבעו לך, תוכל לחזור הביתה בלי דברים על הראש" החיוך שלי שב כאשר שמעתי את דבריו.
אני חוזר אלייך, בייבי.
"תודה.. תודה רבה" אמרתי, מניח את ידי על ידו.
"אני לא מאמין שפספסתי אותך ככה..." הוא מלמל לעצמו.
נקודת מבט מינהו:
"נראה לך שהוא יחזור בקרוב?" שאל אותי ג'יסונג שישב על הספה.
"רוב הסיכויים שכן" עניתי, מקלף את תפוחי האדמה אשר שכבו בכיור.
"אני סומך עליך, אתה תמיד צודק" הוא אמר.
"זה נכון, אני תמיד צודק" אמרתי, מתנשא עליו.
"טוב, אולי לא תמיד.." הוא אמר בהתגרות.
"היי, תחזור בך!" מחיתי, מכוון אליו את קולפן תפוחי האדמה לשם הדגשה.
"אוקיי, אוקיי, אני מצטער" הוא אמר וצחוק התלווה לקולו.
"אני רק מקווה שהוא יחזור בחתיכה אחת" אמרתי.
"אומייגאד בייבי!"
"מה? אני רק מוודה"
נרתענו לרגע כשדלת הבית נפתחה ומיקה נחשף למולנו, הוא מזיע ובוכה.
"מיק?! מה קרה?" פניתי אליו במהירות, מוחה את דמעותיו.
"כלום.. פשוט כלום" הוא אמר, שרע את ילקוטו על הרצפה, מיהר לרוץ לחדרו ולהשאיר טריקה קלה.
"לך תבדוק מה איתו" לחש לי ג'יסונג.
עליתי לחדרו, פותח בעדינות את הדלת ומציץ לראות מה הנער.
יכולתי לשמוע רק בכי וממלמולים.
"מיק... מה קרה?" התקרבתי אליו, מתיישב לידו.
"כלום לא קרה.." הוא אמר, מוחה את דמעותיו בעזרת אצבעותיו. "תוכל.. לצאת מפה..? בבקשה מינהו"
"לא, לא לפני שתספר לי מה קרה"
"זה פשוט ש... תמיד נתפסתי כטיפוס המשעמם והמתבודד.. אף פעם לא העריכו אותי, או רצו בחברתי. אף אחד לא מבין כמה זה קשה להחזיק את עצמך כל יום מחדש ולנסות לא להראות מדוכא או שבור" הוא אמר, דמעותיו רק מתחזקות.
"אני מבין.. הם פשוט לא יודעים כמה הם מפספסים. אתה לא בן אדם מיקה, אתה מלאך, אתה נקי. אל תתן לאנשים כאלה לעצור את השמחה של מיקה. אני לא אתה ואני לא יודע בדיוק מה אתה עובר, אני רק יכול להגיד שזה לא מגיע לך."
"אני אוהב אותך מין, אוהב אותך כלכך" הוא אמר, מחבק אותי בחוזקה ופורק את כל מה שישב לו כל הזמן.
"אתה מיוחד מאוד מיקה, תזכור את זה"
נקודת מבט ג'יסונג:
מינהו ירד חזרה מהחדר, לוקח מבט לעברי.
"מישהו לקח פיקוד על ארוחת הצהריים?" הוא אמר, מגיע אליי ומחבק את גבי, כורך את ידיו מסביב מותניי ומניח את ראשו על כתפי.
"טוב, מישהו חייב להכין את ארוחת הצהריים הזאת.." אמרתי, שולף את הכף הכסופה ומלאת הפירה הנימוח, נושף עליה מספר פעמים ומעביר לפיו של מינהו.
"זה בסדר?" שאלתי.
"זה כמוך.."
"אמ.. מה?"
"טעים.." הוא אמר ונשק ללחיי.
"בייבי, כדאי שתחפש משפטים חדשים" אמרתי בייאוש.
"אמרת לי מה לעשות הרגע?!"
"לא.. רק הצעתי לך דרך יותר טובה לחרמן אותי" לחשתי, מסתובב אליו.
"אני יכול לחרמן אותך בכל דרך, האן ג'יסונג"
הוא אמר ורחן קרוב יותר לפרצופי.
"אתה בטוח?"
"רוצה לראות?" הוא שאל.
"הייתי שמח, אבל יש לנו ארוחת צהריים להכין"
"ארוחת צהריים תימנע ממני לגרום לך להתחרמן?" הוא שאל באנחה.
"היא תימנע ממך כרגע, אבל מאוחר יותר.." התחלתי, מכניס את ידי אל מתחת לחולצתו ומתחיל למשש את בטנו. "אתן לך לחרמן אותי כמה שתרצה" סיימתי בחיוך שובב.
"יש לנו עסקה, סנאי" הוא אמר ונשק לשפתיי.
YOU ARE READING
אהבה בשיויון
Adventureפליקס, נער שחיי בעולם לא פשוט בכלל. היונג'ין, נער שמנסה להתאבק על החופש שלו. הם מכירים והעיניינים מתפתחים עד שדבר אחד מפריד בינהם. מה יקרה בסוף? האם האהבה תנצח את הכאב?
