***טריגר הלוויה***
------------------------------------------------------------------
סוליות העקבים השחורים שלי משתפשפות באבני החצץ בעוד אני צועדת בשביל המוביל אל בית הקברות , כשזרועי שזורה בזרועו של אבי .
מאות אנשים פקדו את המקום כדי לתת רגע אחרון של כבוד למאור אמסלם , אשר כונה הרמבו של העולם התחתון .
שומריו של אבא שלי צועדים לפנינו ומפנים לנו את הדרך , מפלסים אותה בין המוני אנשים עד שאנחנו עוצרים מול חלקת קבר פתוחה , כאשר מלפנים עומדת משפחת אמסלם האבלה .
מקדימה עומדים אירית ורמי אמסלם , הוריו של מאור . שיערה של אירית מכוסה במטפחת שחורה , בעוד שמלת אבלים רחבה מכסה את גופה . פניה חיוורות , ועיניה הירוקות מכוסות במשקפי שמש שחורים וגדולים .
אירית הייתה חברת ילדותה של אימי , אני זוכרת כיצד אני וביתה מאיה היינו מבלות ביחד כילדות בזמן שהן היו יושבות יחד , מדברות במשך שעות על כל נושא אפשרי .
רמי שעומד לידה מסב את מבטו אלינו . כשאני מביטה בו אני רואה את דמותו של מאור . הם כה דומים , החל משיערם השחור כעורב ועד העיניים הכהות , מלאות האופל שמאפיינות את שניהם .
מצידה של אירית עומד אייל , אחיו הקטן של מאור אשר מסתיר את עיני השקד שלו מתחת למשקפי שמש כהות , לובש מכופתרת שחורה ולצידו מאיה שמתחפרת בזרועותיו .
לצד אביהם עומדים ניב ובן . עכשיו אחריי מותו של מאור ניב הפך ליורש העצר של האימפריה המפוארת שבנה אביו .
אשתו של ניב עומדת מאחוריו , לצד בת הזוג של בן בעוד היא אוחזת בידה של ביתה הקטנה . שתיהן שני נשים יפהפיות . נעמי , אשתו של ניב בעלת שיער שטני ועיניים ירוקות אותן ירשה ביתה , ובת זוגו של בן בעלת שיער כהה ועיני דבש , כשגומות מעטרות את לחייה .
כולם מלבד מאיה עומדים קפואים , לא מביעים את הכאב שבוער בהם .
אני ניגשת אל אירית , רואה את העצב שבעיניה גם מבעד למשקפי השמש הכהים שלה . שפתייה מתוחות לקו ישר , בניסיון לא להפגין אף רגש .
שמלתה הכהה מבליטה את גוון עורה החיוור , היא נראת כבויה מתמיד .
"אני כל כך מצטערת... אני משתתפת בצערכם" אני אומרת , יודעת שבמצב כזה שום מילה לא תנחם אותה מספיק . שום דבר שאגיד לא יחזיר לה את האדם שאיבדה , את הבן שלה , את הילד שגידלה מאז היותו עובר ועד גיל התבגרותו .
איזה עולם אבסורדי , כואב לחשוב על הורה אשר קובר את ילדו . זוהי לא דרך הטבע .
"תודה מתוקה" קולה חלש וצרוד , כאילו עישנה חפיסת סיגריות לפני רגע .
"רמי" אבי ניגש לבעלה , ומבלי לומר מילה שני הגברים העוצמתיים שלפניי לוחצים ידיים ומתחבקים , הם לא צריכים לומר מילה , המבטים שעוברים בינהם יכולים להחליף אלפי מילים שלא נאמרות .
"הם ישלמו על זה . אני מבטיח" אומר לו אבי , בטון רם וברור כך שהאנשים שסביבנו יכולים לשמוע את דבריו .
ידי לוחצת על כתפה של אירית כאות נחמה . משפחה כמו משפחת אמסלם לא תפגין חולשה בפומבי . הם לא יביעו שום רגש בפני זרים , בין אם זה אהבה , כאב , תסכול או כל רגש אחר . הבעת פניהם תמיד תהיה חתומה .
"מאיה... אני מצטערת מותק" אני פונה אליה , עברו שנים מאז ששיחקנו יחד בבובות , אך היא לא השתנתה מאז חיצונית .
הפוני השחור עדיין מכסה את מצחה , פניה מכוסות בנמשים שנותנים לה מראה נערי , ויחד עם עיניה הירוקות היא נראת כמו בובת פורצלן .
היא מנידה לעברי בראשה בשפתיים חתומות .
"בנים , אם יש משהו שנוכל לעשות... לעזור לכם איכשהו רק תאמרו לנו" אומר אבי , מדגיש שנעמוד לצידם בתקופה הקשה .
משפחת אמסלם היא בין המשפחות הותיקות והחזקות ביותר במדינה , ומי שנלחם נגדם מפסיד .
כל אדם שהגיע הנה יודע שהדבר הבא שתעשה המשפחה הזו בתום הלוויה יהיה לחפש את הרוצח שהרג את מאור כדי להעניש אותו . לנקום נקמת דם .
"האמת שייש משהו... אנחנו נצטרך את העזרה של העורכת דין המפולפלת שגידלת יוסף" אומר רמי לעבר אבי , מביט בי לרגע ומחזיר את מבטו לאבי .
"בתום הלוויה תפגשו אותנו באחוזה" קולו קר ושקט , בעוד הוא חוזר להביט בקבר הפעור באדמה בדממה .
אני מעבירה את מבטי ממנו אל אבי , ויחד אנחנו צועדים לאחור , בזמן שטקס הקבורה מתחיל .
שבת שלום אהובים❤️🥰
YOU ARE READING
אובססיה מתוקה
Romanceהוא מת . כך הודיעו בחדשות , תחת הכותרת - "הרמבו של העולם התחתון נרצח" . כך כינו אותו , רמבו . אני זוכרת אותו מעברי , אני זוכרת את הכוח והעוצמה שהקרין לסביבה . עוד בתור נער צעיר גברים רבים העריצו אותו ונשים רבות רדפו אחר תשומת ליבו . זה לא קרה משום...
