"יעל , תתעוררי" זוג ידיים מנער את גופי .
ניב יושב על ברכיו לצידי , מבט מודאג על פניו .
"אלוהים , יופי! התעוררת!" הוא נושם לרווחה . אני מנסה לקום , ליישר את גופי ולהתיישב ללא הצלחה .
"ששששש.... תזהרי , הרופא כבר יגיע" הוא אומר , מניח את ידיו על כתפיי , מונע ממני לקום ממקומי .
אני מושיטה את ידי לאחור , מרגישה שנוזל חם ודביק מכסה את עורפי . אצבעותיי נוגעות באחוריי ראשי , ואני מרגישה אותן הופכות ללחות ודביקות , אני מסיטה את ידי מראשי , רואה את דם מכסה את אצבעותיי .
ידי נשמטת ארצה ואני גונחת בכאב .אלוהים , נראה לי שייש לי זעזוע מוח .
זה היה רעיון גרוע מאוד לומר למאור להכות את אחורי ראשי כדי שאתעלף . הכאב ראש הזה גרוע מהאנגאובר לאחר שתיית אלכוהול מקולקל .
"ראית את הפנים של האדם שהכה אותך?" הוא שואל . אני מנידה בראשי אנה ואנה לשלילה , משקרת לו במצח נחושה , מסתירה ממנו את העובדה שאחיו חיי ונושם , והוא קפץ הנה לביקור .
"אני חושבת..." אני מתקשה לומר , בולעת גוש של רוק שעומד בקצה גרוני .
"ש-שייש לי זעזוע מוח" אני משלימה את המשפט .
"פאק! הרופא כבר מגיע , אני מבטיח" הוא ממהר לומר , קם ממקומו ומחייג בטלפון שלו .
"איפה אתם?" הוא צועק לאחר שהוא מקבל מענה מהאדם שבצד השני של הקו .
"אוקיי" הוא מנתק לאחר כמה רגעים בהם הוא מקבל את התשובה הנחוצה לו .
"השומרים? הם בסדר?" אני שואלת .
"כן , ירו בהם עם חצי הרדמה כמו שיורים בחיות בפאקינג סאפרי" הוא מקלל . אני מחניקה חיוך משועשע , מאור השתגע לגמרי אם הוא התחיל לירות באנשים עם חצי הרדמה .
"הם יהיו בסדר" הוא מוסיף לומר .
לא עוברת דקה ואדם נוסף נכנס פנימה , כאשר סטטוסקופ תלוי סביב צווארו .
"נעים מאוד גברתי , אני רוזנשטיין , הרופא שלך להיום" הוא מציג את עצמו בפניי בעוד הוא מתיישב לצידי על גבי ברכיו .
"באמת? חשבתי שאתה חשפן , ושהגעת הנה כדי להעלות בפניי מופע סטרפטיז" אני מחזירה לו בסרקזם .
"אני רואה שחוש ההומור שלך לא נפגע , אני אבצע כמה בדיקות נוספות לפני שאתן את הדיאגנוזה . את מסוגלת להתרומם?" הוא שואל , לא מתרגש מהסרקזם שלי . הוא מושיט לי את ידו על מנת שאקום .
אני אוחזת בידו , אחיזתי בו חלשה כך שאני בקושי מצליחה להרים את עצמי מהריצפה .
ניב תופס אחיזה בידי השנייה ויחד הם מרימים אותי , מניחים אותי על כורסאת העור השחורה .
הרופא מביט בדם הזולג מהנקודה שמאחורי ראשי, הוא אוסף את שערי באגרופו , מסמן לניב לתפוס את שערי בעוד הוא מתחיל לנקות את הדם ולחטא את הפצע .
הוא מניח פד גזה ומעליו פלסטר רחב אשר מכסה את המכה .
הרופא מוציא מתיק העור החום שהוא נשא עימו הנה פנס קטן .
"תעקבי אחרי האור בבקשה" הוא מדליק את הפנס כנגד עיניי , ומזיז את הפנס ימינה ואז שמאלה , למטה ולמעלה .
"תנועת האישונים שלך תקינה , נראה שייש לך זעזוע מוח קל , אך אני מאמין כי אין כל סיבה לדאגה . הלילה תצטרכי להישאר ערה , כך נמנע מסיבוכים ונוודא שהכל תקין" הוא אומר וסוגר את הפנס , מכניס אותו בחזרה לתיקו .
"אבוא שוב לבקר אותך מחר בבוקר , אחריי שאבדוק אותך שוב תוכלי ללכת לישון , לא לפני כן" הוא מורה לי באזהרה .
"אני גם אשאיר לך כאן חומר חיטוי וחבישה כך שתוכלי להחליף את החבישה ששמתי לך לאחר מקלחת" הוא מוציא מתיקו בקבוקון קטן , זהה לבקבוק הגדול שבו השתמש קודם לכן , רק בגרסא מוקטנת שלו , יחד עם פד גזה ופלסטר גדול .
"תודה דוקטור" אני מודה לו , וניב מהנהן אליו כאות תודה .
הרופא אוסף את תיקו והולך , יוצא מהחדר בטריקת דלת .
"תסתכלי סביב , לא לקחו כלום?" הוא שואל .
"כלום לא חסר , זה לא נראה כמו שוד" אני אומרת לאחר שעיניי סורקות את החדר .
"זאת הייתה אזהרה" הוא אומר , אני מביטה בו בהפתעה מעושה . שותקת ולא מגיבה למילותיו .
"בנתיים אני אעדכן את אבא שלך במצבך ומייד לאחר מכן אקח אותך הביתה . והפעם את לא תתחמקי מהשומרים שלנו" הוא אומר בהנפת אצבע באוויר , מציב בפניי את העובדה שלא אוכל להתחמק מהם בקרוב .
הוא יוצא מהחדר כשהנייד שלו בידו .
אני קמה ממקומי , מרגישה את פעימות הכאב בצווארי .
אני מציצה בכיס הפנימי של הג'קט שלי , רואה בפנים את תעודת הזהות המזוייפת שהביא לי מאור , הוכחה לכך שלא דמיינתי דבר ממה שקרה .
אני אוספת את כל הטפסים שעל השולחן , מכניסה את כולם לתוך מעטפת הנייר החומה בחזרה .
אני מביטה בשעון הדיגטלי שעל שולחני , השעה אחת לפנות בוקר . אלוהים אדירים , לילה ארוך לפניי .
YOU ARE READING
אובססיה מתוקה
Romanceהוא מת . כך הודיעו בחדשות , תחת הכותרת - "הרמבו של העולם התחתון נרצח" . כך כינו אותו , רמבו . אני זוכרת אותו מעברי , אני זוכרת את הכוח והעוצמה שהקרין לסביבה . עוד בתור נער צעיר גברים רבים העריצו אותו ונשים רבות רדפו אחר תשומת ליבו . זה לא קרה משום...
