אסון אויבים {1}

פרק 1

קיילי
צלצול השעון המעורר בשבע בבוקר נשמע בקולי קולות. קמתי ישר מהמיטה וצחצחתי שיניים, הברשתי את שיערי לצד אחד והלכתי לכיוון המטבח. ״אל תהיי מודאגת.״ אמרה אמא בזמן הכנת ארוחת הבוקר.
אבל כן הייתי מודאגת, מודאגת מאוד וחוששת מהעזיבה המיותרת לעיר חדשה. ״אני אנסה.״ אמרתי בקול צרוד.
לא אהבתי את הרעיון לעזוב את הבית, אבל אמי נראתה מאושרת לכן לא התווכחתי.
״אני חושבת שזה יעשה לך טוב,״ אמרה והסיחה את דעתי מהמחשבות המטופשות שלי. ״את יודעת, חברים טובים.״
הנהנתי והמשכתי לאכול את כריך החביתה שלי. החברה היחידה שהכרתי עד כה הייתה ניקול הורלר, אנחנו מכירות עוד מהגן. אבל היה ברור לי שאחת מאיתנו תעזוב ראשונה.
״אני רוצה לראות אותך מחייכת קצת,״ אמרה אמי בפרצוף מודאג וליטפה את לחיי.
״אני תמיד מחייכת,״ אמרתי בחיוך. ״את פשוט מפספסת את הרגעים האלה.״
הלכתי לחדרי, לבשתי ג׳ינס קצר וגופיה שחורה והמשכתי לחדר האמבטיה. הברשתי את שיערי, עשיתי צמת צד ויצאתי.
״את יפיפייה.״ שמעתי קול מוכר מאחורי. כמובן שזאת ניקול, חברתי הטובה ביותר. היה לה שיער חום יפה וגוף כמו של דוגמנית, עיניה היו חומות וגדולות. וכולה נראתה מדהים. תמיד רציתי להיראות כמו ניקול, אף על פי שאני נראת שונה לגמרי ממנה. שיערי בלונדיני ועיניי ירוקות ועייפות כל הזמן.
״ניקול,״ נאנחתי ורצתי לידיה. ״את פה!״ משכתי אותה לחיבוק חם ואחרון לבינתיים.
״אני אתגעגע אלייך כל־כך,״ אמרה ניקול עם דמעות בעיניה. ניקול בוכה רק כשהיא באמת עצובה. ״נעשה סקייפ פעמיים ביום.״
אמי באה לכיוונינו. ״אתן עוד תיפגשו, ניקול תבוא.״
כן אמא, הפתרון היחיד הוא שנישאר פה.
״כן,״ עניתי בשקט בעוד הידיים שלי על כתפיה של ניקול, מחבקות אותה בחוזקה ובלי רצון לשחרר. ״בטח.״
״המונית כאן.״ אמרה אמא באושר.
פסעתי לעבר המונית בחשש, הלכתי צעדים קטנים בשביל לעכל את העזיבה מהבית הזה. הלוואי שהייתי יודעת למה אמי בחרה לעזוב מכאן, אבל כנראה שלעולם לא אבין אותה.
עליתי למושב האחורי של המונית, אמי ישבה במושב הקדמי.
״הכל יהיה בסדר.״ לחשה אמי בחיוך ועטפה אותי בחיבוק חם.
כל הנסיעה הסתכלתי על השעון לראות כמה זמן עבר, לא רציתי שנגיע לעירייה החדשה והמנוכרת הזאת.
אמי הייתה עסוקה בלספר לכל העולם על העזיבה שלנו. ״אנחנו עכשיו במונית,״ אמרה אמי והחזיקה את הטלפון בצד האוזן. ״אני מקווה שתבוא לראות אותי מוקדם היום.״
תבוא? זה בן?
ידעתי שהיא עוברת בגלל סיבה. הסיבה היא זיון חדש ברשימה שלה, כמו בכל פעם כשהיא מכירה מישהו. אמי לא אדם קשה להשגה, היא יכלה להיות, אבל היא לא רצתה. מאז מותו של אבי רגע לפני שנולדתי, היא התחילה להזדיין כמעט כל שבוע עם גבר אחר. כשאמי מכירה מישהו, היא אפילו מסוגלת לעבור דירה בשביל להזדיין איתו.

הגענו לעיר החדשה, הכל היה ירוק למדיי, הכבישים נקיים והמדרכות רחבות, אנשי העיר היו נראים מהמם, הבנים לבשו תלבושות מכובדות והבנות לבשו שמלות מהממות.
הופתעתי מהנוף המקומי, לא חשבתי שאופתע לטובה.
״הגענו.״ אמרה אמי והסיחה את דעתי.
הבחנתי בשערי הכניסה הגבוהים והכסופים. בפתח השער היה קודן, ״210609״ אמי הקישה.
יום ההולדת שלי.
הורדנו את המזוודות והתקדמנו לעבר הדלת. הבית היה גדול ורחב, בצבע אפור כהה, אם לומר את האמת - אהבתי את מה שראיתי.
הסלון היה גדול, טלוויזיה לפחות שמונים וחמש אינץ׳. התקדמתי לעבר המטבח, שהיה מכובד במיוחד. שני תנורים וכיריים, תמי ארבע ומקרר.
עליתי במדרגות לעבר הקומה של החדרים, היו סך הכל חמישה חדרים, ממד ומרתף.
״קדימה מתוקה,״ אמרה אמי בקול מלא. ״תבחרי חדר.״
חייכתי והראתי לה שגם אני מתרגשת. לא היה לי אכפת בכלל איך החדר שלי יראה, העיקר שתהיה לי מיטה לישון בה.
אמי עבדה מאוד קשה בשביל לקנות את הבית הגדול הזה, ורציתי להראות לה התרגשות והתעניינות אמיתית.
לכן בחרתי את החדר המושלם, חדר עם מיטה זוגית, שידת איפור, חדר אמבטיה וחדר ארונות קטן. כל זה לגמרי סיפק אותי.