אסון אויבים {1}

פרק 19

קיילי -

דפיקות בדלת הבית הסיחו את דעתי מלהביט בעצמי במראה. הלכתי אל הדלת בהליכה מוזרה מהתרגשות, חיכיתי לפגוש את פניו של לוקאס לאחר כמעט יום.

פתחתי את דלת הבית בתנופה קטנה ונתקלתי בגוף קשיח.

״שכחת את התיק שלך,״ אמר לוגן בחיוך ומסר לי את התיק.

״אתה יכול להיכנס. אני לא נושכת,״ אני אומרת. קצת מרוגזת מזה שלוקאס לא הופיע בפתח הדלת. ״אם אתה רוצה. אני לא אחכה המון זמן לוגן.״

הוא מסתכל עליי לרגע. ״אני אכנס, קיילי, אשמח להיכנס אפילו. אבל אל תשכחי לרגע שאני מבוגר ממך בהרבה, ואני יותר מנוסה ממך בסקס או באוננות. אז אל תטעי.״

המבט שלו אומר הכל. הוא חושב שאני מכניסה אותו בשביל סקס, למה שיחשוב כך? אלוהים.

הרמתי את גופי למעלה. ״אני לא טועה, לוגן, אני מתעקשת להכניס אותך כי אתה נראה אומלל עם הבגדים האלה. ואם תישאר ככה סביר להניח שתתחרט אחר כך. אז תן לי להביא לך בגדים חדשים. זה מה שיגרום לך להיות בשקט?״

לוגן הנהן והעביר יד בשיערו המזיע. ״אני רואה שגברת סוכריה למדה לענות,״ הוא אומר. ״אני מבין שהפסדתי לראות אותך גודלת. וזה מעציב אותי, אלוהים.״

הבטתי בו לרגע. ״אני די בטוחה שזאת בעיה שלך לגמרי. אתה החלטת לעזוב את ניקול ורוז בגלל המקרה. אני יודעת שאני לא אמורה להיות מי שאומרת לך את זה, אבל אני חושבת שעשית טעות די גדולה.״ אני עושה את דרכי לכיוון החדר והוא הולך בעקבותיי, ״ואני יודעת שזה לא בתפקידי להעיר לך, אני לא אמא שלך או משהו. אבל בתור מי שגדלה איתכם, עם כולכם, אני חושבת שאתה צריך להתנצל בפני ניקול ורוז. כי אתה לא כזה לוגן.״

הוא מושך בכתפיו, מוציא חבילת שוקולד מהארון וקולע לו שוקולד לפה. ״נשמע טוב.״

״מעולה. כי אני מתגעגעת למחתרת. הרבה זמן לא היינו מגובשים כמו בתקופת המחתרת שלנו.״ 

תקופת המחתרת, תקופה שלא נשכח לעולם. כשהיינו קטנים, נהגנו להתגנב לסירות של קלאוס, אבא שלהם. קלאוס היה מטפל בסירות שלו ואנחנו היינו מתגנבים אליהם עד אור הבוקר. היינו קוראים לעצמנו השחורים במחתרת. מהסיבה הפשוטה שהיינו צוות גניבה מדהים. והתלבשנו רק בשחור. כל חיינו תכננו להקים קבוצת מחתרת, עד שקרה האסון הגדול.

הוא מביט בי במבט מעוות. ״תקופות שלא נשכח. בעיקר שנפלת לים והיינו צריכים להביא גלגל הצלה בשבילך.״ אומר לוגן.

״אוי לא, אל תזכיר את זה-״

״והפעם ההיא, שפספסת פיפי בסירה ואבא שלי לא הבין מי זה. אלוהים, היית מפספסת בתחתונים עד גיל שש לפחות!״ הוא נחנק מרוב צחוק. ״שאני אמות.״