אסון אויבים {1}

פרק 2

קיילי

״אז איך קוראים לך?״ שאלה אותי הנערה. קיוויתי שלא תשאל,
כפי שאמרתי, אף פעם לא זכיתי לייחס.
״אני קיילי.״ אמרתי שבמקביל אני מעבירה יד בשיערי המזיע. ״מה השם שלך?״
״קייטי,״ אמרה ונשכה את שפתיה. ״אבל כולם קוראים לי קייט. למרות שאין הבדל גדול..״ היא צחקה ורצה לעבר שולחן מלא בנערים אחרים שהיו נראים גדולים. סביבות כיתה יא׳.
התיישבנו בין כל הנערים, וקייטי הייתה לגמרי רגילה. לעומתה, אני לעולם לא החזקתי יד לנער, לעולם לא עניין אותי אהבות וכאלה. אבל הייתי שמחה להכיר את המושג הזה.
״את רעבה?״ שאלה קייטי בזמן שהיא מניחה ידיים על אחד מהנערים.
״לא כל־כך.״
״טוב, חבל,״ אמרה. ״אבל בכל זאת אני כן, אז תצטרכי להמשיך לשבת איתי.״
הנחתי שהיא אמרה את זה בציניות. אבל לגמרי אמשיך לשבת איתה, כי לא מצאתי עוד חוץ ממנה.
נער גדול התקרב לעברה של קייטי בנחישות רבה, והעביר יד בשיער השחור שלה.
״מה קורה בייב?״ אמר לעברה.
״אויש, דילן, אמרתי לך לא לקרוא לי ככה.״ השיבה לו באצבע משולשת ללא פחד. ואני בינתיים המשכתי להביט בהם שוב, למרות שהחזקתי את הצחוק המתגלגל בבטני.
״אבל את יודעת שאת שלי, כן?״ אמר לה.
רציתי לענות לו שישחרר ממנה. אם היא אמרה לא, זה לא. בנים צריכים לדעת, ואני לא יכולה לשתוק להם יותר.
״תשחרר ממנה אולי?״ הכנסתי אגרוף לידי והתאפקתי לא להנחית אותו על הגוף הקשוח שלו.
״אל תתייחסי קייל,״ אמרה קייטי והחזיקה אותי. ״זה דילן, הוא חושב שאנחנו ביחד אז הוא מרשה לעצמו לקרוא לי בייב. אני לגמרי בסדר עם זה.״
הנהנתי וישבתי בצד של השולחן, בעודי משלבת ידיים בעצבים.
צעדים לעבר השולחן שוב נשמעו בחוזקה. הסתובבתי כדי לראות מי הבחור המטורלל הבא בתור, אבל זה היה לא אחר מאשר לוקאס. ״מה קורה?״ אמר לוקאס והתקרב אל אחת מהבחורות בשולחן. ״סליחה על האיחור בייב.״
מה יש לכולם היום עם הבייב הזה?
הוא הביט בי לכמה רגעים בזמן שנישק את חברה שלו. או הסטוץ שלו, כבר לא ידעתי איך לכנות אותה. הוא עצר את הנשיקה שלהם והתקרב אליי. ״מי את בדיוק, בחורה יפה וצעירה?״
״לוקאס, תשחרר אותה, היא רק בת חמש עשרה.״ התערבה בחורה נוספת.
״א..אני קיילי, חברה של קייטי-״ ניסיתי להסביר אבל צלצול סיום הלימודים קטע אותי. למזלי.
אני וקייטי קמנו מהשולחן והתקדמנו לעבר הכיתה.
הכיתה הייתה רחבה, לפחות של ארבעים תלמידים, אני וקייטי בחרנו מקומות ישיבה והתיישבנו.

*

סיום יום הלימודים הראשון. לפחות בשבילי. הוא היה שונה ממה שחשבתי. אפילו די נהניתי ממנו, הכרתי חברה חדשה ומדהימה, התיישבתי עם המון נערים. לראשונה, רציתי לחזור לבית ספר ולא לבית. כי ידעתי שאם אחזור לבית, אמצא את אמי מתמזמזת שם.
נפרדתי מקייטי והתקדמתי לעבר תחנת האוטובוס. בדרך התנגשתי במישהו והפלתי את כל הספרים. ״היי,תזהר!״ רטנתי בעצבים שאין כמותם. ״תסתכל לאן אתה הולך.״
״לא צריך לצעוק, אני אעזור לך.״ אמר קול מוכר בחיוך. עוד לפני שהספקתי להרים את ראשי, ידעתי שזה יהיה שוב הוא.
גלגלתי את עיניי אל הרצפה והרמתי את כל הספרים ביחד איתו. לאחר כמה רגעים מביכים, פסעתי אל היציאה ללא מילה נוספת.
הרגשתי יד מושכת אותי ממותניי. ״לא תלכי בלי להתנצל?״ שאל לוקאס.
כמה חוצפן.
״לא. ואם כבר התנצלות, היא צריכה להיות ממש ממך!״ נזפתי וכיווצתי את עיניי.
הוא צחק לרגע והתקרב אליי. ״עוד נתראה, קיילי לורנס.״
איך הוא יודע את שמי, לעזאזל?
התעלמתי מדבריו, ורצתי לעבר האוטובוס האחרון שהיה ב15:00 בצהריים. עוד שניה פספסתי אותו בגלל הדביל הזה.