אסון אויבים {1}

פרק 27

                                          קיילי

נאנחתי בקלילות. בשבילי זה היה כמו מופע בידור בחינם, והם היו הבדרנים.

"לאורה?"

״מה הולך פה?״ שאלה ניקול בקול מהורהר. אף אחד לא ענה לה, המשכתי להסתכל על המתח בין אמא שלי לתומס.

אמא שלי השפילה את מבטה ופסעה לאחור מבלי לומר מילה. תומס המשיך לבהות בה בפה פעור. ״לא ככה דמיינתי את הפגישה הראשונה שלנו.״ אמר תומס בקול שקט.

אמי הנהנה בנוקשות והמשיכה להשפיל את עיניה. ניקול משכה אותי אליה וסימנה לי לבוא לסלון. הנדתי בראשי לשלילה. ״אני נשארת.״

״איך שאת רוצה. אבל אני צריכה הסברים אחרי זה!״ הבהירה בהדרגתיות.

המבט המהולל שלהם נשאר ולא נמחק מפניהם. ״אני חושבת שאני אלך עכשיו.״ אמרה אמי וצעדה לעברי. תומס משך אותה בחזרה והביט בה לכמה רגעים. ״את לא עוזבת אותי, לא שוב.״

אוקיי, מישהו פה בהלם. אבל לעזאזל, הוא התחתן כבר!

אמי הנהנה באיטיות לשלילה. ״אני צריכה ללכת.״

״אל תלכי.״ הוא המשיך להביט בה. אלוהים, תתנשקו כבר!

אני לא יודעת למה, אבל לא שמחתי לגלות שבאמת צדקתי. ציפיתי לשמוע את הצחוק המתגלגל של אמי לאחר שסיפרתי לה על זה.

אבל במקום זאת, באמת צדקתי. ״אלוהים,״ הנחתי יד על מצחי והסבתי את מבטי מטה. הובכתי קלות. תומס התחתן כבר, ואישתו מהממת. הוא לעולם לא יעזוב אותה. ואם כן, אני אחנק מצחוק.

״לאורה?״ קולה של אנה חדר לנשמתנו ושבר את האווירה.

אמי הסתובבה במהירות והעבירה יד בשיערה. ״היי, אנה. בדיוק התכוונתי ללכת.״ אמרה אמי בחיוך מאולץ. היא לא באמת יכלה לחייך עכשיו.

״למה? לא תישארו לקפה?״ שאלה אנה בזחיחות.

ממש, ממש, לא.

״בטח,״ אמרה אמי ועפעפה לעברי במבט של הצלה.

תומס הצמיד את גופו אל אנה ונישק אותה בצווארה. אלוהים, יש לי להקיא.

רציתי להרביץ לו, למעוך אותו. אמנם הוא לא נחשב בעלה של אמי, הוא לא מחויב לכלום. אבל הרגשתי עצבים בגופי, שיכולתי לרצוח אותו בקלות.

                                           ***

לא עשינו עם זה כלום.

הם שתו קפה כרגיל, ונתנו לעצמם להחזיק את הרגשות בפנים.

״את בסדר?״ שאל לוקאס מכיסא הנהג. ״את רוצה שנוותר על המסעדה היום?״

״לא.״ מיהרתי לומר. הוא לא צריך לסבול בגלל הבעיות הקשות שלי.

הוא הנהן ברכות ונסע במהירות מופרזת. ״אלוהים, תאט!״ פתחתי בצחוק מתגלגל.