אסון אויבים {1}

פרק 26

                                           קיילי

הסבתי את מבטי אל החלון, והעדפתי להסתכל על הכביש מאשר עליו.
השענתי את גופי והתענגתי על הכיסא הרך של המכונית היקרה שלו. פלטתי גניחה של נוחות והנחתי את ידיי על פי בחרטה.

"הכל בסדר, קיילי. הכיסא הזה באמת נוח." הוא גיחך בקול.

המשכתי להסתכל מעבר לחלון ולא העזתי להסיט את מבטי לעברו אפילו לרגע. "אז איך קוראים לך?" שאלתי בעודי עדיין מסתכלת מהחלון.

"טיאגו." הוא הושיט את ידו אל ידי וחיכה שאלחץ לו יד.

הסבתי את ידי אל ידו ולחצנו ידיים לכמה רגעים. "אז, טיאגו. יש לך מושג איך אמא שלי יוצאת עם אבא שלך?" שאלתי בשקט.

"אם אספר לך, אצטרך להרוג אותך." הוא פתח בגיחוך קל. "אבא שלי לא מספר לי דברים כאלה."

אמא שלי כן.

"אה, אוקיי." השבתי ועפעפתי חזרה לעבר החלון. רק חיכיתי לסיים את הנסיעה הזאת איתו.

נכנסתי הביתה, ראיתי את אמי יושבת עם הזיון החדש שלה וצופה בטלוויזיה, היא שונאת לראות טלוויזיה.

"לילה טוב," אמר טיאגו בחיוך. "חלומות נעימים." הוא קרץ לי במהירות וניגש אל הסלון.
"אבא, צריך לזוז." הוא לחש לאביו באוזנו. הוא קם מהספה ונישק את אמי נשיקה ארוכה במצח. קיבלתי חלחלה שראיתי את זה קורה.
הם פסעו אל הדלת ויצאו ממנה בחיוך רחב. הנדתי בראשי בנחמדות והתאפקתי לא לטרוק עליהם את הדלת.

ניגשתי אל אמי ששכבה על הספה וכיסיתי את גופה החשוף. ליטפתי את ראשה בעדינות ופתחתי בצעדים קטנים מבלי להרעיש אל חדרי.

                                    ***

"בוקר טוב גברת," פתחה אמי בחיוך. "אני מחכה לשמוע לאיפה נעלמת לי אתמול."

"אולי תתני לי לישון?" הנחתי את השמיכה מעל ראשי וניסיתי לחזור אל החושך.

היא הרימה את השמיכה בתנופה זועמת. "דאגתי לך אתמול, גברת צעירה." אמרה בטון כעוס והתנשפה ברוגע לאחר כמה רגעים. "אני יודעת שאת כועסת עליי. לא הייתי צריכה לדבר אליך בצורה כזאת."

הנדתי בראשי להסכמה. "בכל זאת דיברת, את לא צריכה להתנצל אם זה מה שאת חושבת." הנחתי את השמיכה על פניי בזעם.

היא משכה את השמיכה במהירות וליטפה את פניי. "תפסיקי לחשוב שאני נגדך. אני אוהבת אותך ילדה," היא נישקה את לחיי בעדינות והקימה אותי לחיבוק חם.

נאנחתי בכבדות. "אני גם אוהבת אותך, אמא. תפסיקי לחבק אותי ככה," אמרתי בקול חנוק וניסיתי לצאת מהחיבוק הזה.

"פשוט התגעגעתי לחיבוקים שלנו." היא הרפתה בעדינות.

הנהנתי בחיוך ונתתי לה לחבק אותי לרגע. למרות ששנאתי את החיבוק הזה שלה, הוא חנק אותי עד מוות.

אני אוהבת את אמא שלי. זאת פעם ראשונה שהיא פגעה בי, ואני לא מתכוונת שתהיה פעם נוספת. היא היחידה שנותרה לי, ולא יכולתי להרשות לעצמי לאבד גם אותה. חוץ מהקטע של החתונה, שאני חושבת שכדאי לי לספר לה אותו.

"אמא," אמרתי באיטיות. "אני צריכה לספר לך משהו." התנשפתי בכבדות מהסיבה שעוד לא עיכלתי בעצמי. פתחתי את התמונה בטלפון, של החתן המוכר. "תראי את זה," הושטתי לעברה את הטלפון וחיכיתי לתגובה שלה. "הוא לא מוכר לך?"

היא פתחה בגניחה של הלם. לא ידעתי אם זה טוב או לא, ולא ידעתי אם זה אמיתי או לא. "קיילי, קחי אותי לשם." היא אמרה בקול שקט.
פתחתי את פי כדי לדבר אבל סגרתי אותו. ידעתי שהיא לא תספר לי כלום, אז לא התאמצתי לשאול.
הנהנתי באיטיות והבנתי שאני הולכת לראות את לוגן, אז הכנתי איתי טישו לכל הדמעות שהולכות לצאת לי מאחורי הקלעים. עוד לא סיפרתי לה על מקרה האונס, והרגשתי שאני גם לא אספר. לא יודעת למה, אבל זה מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות.
זרקתי על עצמי בגדים, והייתי נראת כמו הומלס. אבל לא עניין אותי, העיקר שלוגן לא יפגוש שוב את הגוף החשוף שלי.

דפקנו בדלתם של משפחת הורלר בחוזקה, והרשיתי לעצמי לצעוק בקול. "ניקול!"
פתיחת דלת הבית בחוזקה גרמה לי לחייך בזחיחות לעברם, כי ראיתי את ניקול עומדת מול פניי במבט חטוף. "וואט," היא אמרה בהמהומה. "מה את עושה פה?"
"באתי לראות אותך, ולהפגיש את ההורים שלנו." אמרתי בחיוך משכנע. "אמא שלי רצתה לפגוש את תומס."
"בטח, הוא כאן. הוא מכין אוכל, את לא מבינה איזה בשלן." היא אמרה בחיוך מרוצה. היה נראה שהיא באמת שמחה מהאיש הזה.
תומס עמד במטבח וריסק תפוחי אדמה בקשיחות. "היי," הלכתי לעברו והושטתי יד אל ידו. הוא השפיל מבט אל ידו והזכיר לי שהוא לא במצב ללחוץ ידיים עכשיו.
אמא שלי סירבה להתקרב אליו, עד שהיא לא תהיה בטוחה במיליון אחוז שהוא באמת מוכר לה.
"מי זאת?" הוא עפעף את ראשו לעבר גבה של אמי.
זקפתי גבה והבטתי בו לכמה רגעים. כנראה שהוא באמת לא ידע מי זאת, או שהוא פשוט לא ראה אותה לגמרי.
"אמא שלי," אמרתי בנחמדות. מתתי ממתח מתמשך. אלוהים יודע כמה רציתי לדעת אם זה הבן זוג הראשון של אמי, שכל חיי קראתי לו אבא והחזקתי תמונה שלו בחדר.
רכנתי מרפק אל גופה וסימנתי לה להסתובב לעברו. אחרת הוא יחשוד בצורה בלתי רגילה, וממש לא רצויה.
אלוהים..אמא תסתובבי!
התאפקתי לא לפתוח בצחוק מתגלגל. אבל פאק, זה היה כל כך מצחיק לראות את אמי מסמיקה בפתאומיות.
"טוב, אני אמשיך בבישולים." אמר תומס בחוסר סבלנות. אם הייתי במקומו, גם אני הייתי מתעצבנת.
לקחתי את ידיי וסחבתי את אמי לספה הגדולה שלהם, הושבתי אותה וזקפתי את עיניי. "אמא, תרגעי. יכול להיות שזה לא הוא, אולי אחיו התאום."
והחתיך. אלוהים.
ניקול התיישבה ליד אמי ועפעפה לעברה בדאגה. "הכל טוב?" היא מיהרה לשאול וללטף את גבה ברכות.
"הכל מדהים, לא ככה?" הסחתי את דעתה בחיוך.
אלוהים, כל כך התאפקתי לא לצחוק כמו בהמה. זה היה קשה. במקום זה, גיחכתי קלות.
אמא שלי קמה במהירות, וניגשה אל תומס. היא סובבה את גופו אל פניה והביטה בו לכמה רגעים.
לפי המבט שלה, זה היה הוא.
"לאורה?"