אסון אויבים {1}

פרק 17

התחלנו לאכול את האוכל החם והטעים שכל כך חיכיתי לו. ״מאוד טעים,״ אמרה רוז ופניה מלאות ברוטב עוף.

״רוז, תלמדי לאכול,״ אמר לוגן מהצד השני של השולחן.

״גם לך לא חסר,״ השיבה רוז והסיטה את ראשה לאחור. ״הנה אמא, סוף סוף.״

״איזה יפה היא,״ אמרתי בשקט.

״כן,״ הסכימו איתי ניקול רוז ולוגן.

״עוד לא פגשת את בעלה, הוא כזה נסיך,״ אמרה רוז בחיוך.

״אני בטוחה,״ עפעפתי אל ניקול. ״תהיי גם את בטוחה,״ 

״אני לא בטוחה בכלום, אני רק יודעת שאין לי כוח לחתונה המזדיינת הזאת-״

״תשמרי על הפה ניקול!״ צעק לוגן. ״את לא מבינה כלום מהחיים שלך, אז תסתמי.״

עיניה החומות של ניקול דמעו והיא הסיטה את ראשה. ״אני רק לא רוצה שאמא תיפגע, שוב! אני לא רוצה שהיא תנסה להתאבד, שוב! אתה לא מבין כלום מהחיים שלך!״ נהמה ומיהרה ללכת.

״ניקול, חכי!״ ניסיתי לעצור אותה אבל היא התעלמה לגמרי.

לוגן שתק מהכעס, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

לוגן הניח את ידו על כתפיי. ״היא תירגע, את תראי.״ אמר לי בקול צלול וחזק. ״יש לה התפרצויות זעם לפעמים,״

הנהנתי בחוסר נוחות והמשכתי לאכול.

״אני חושבת שאלך לחפש אותה,״ אמרתי. ״אני כבר חוזרת, אל תחכו לי,״ חייכתי חיוך מאולץ.

מיהרתי ללכת אל ניקול, שאלוהים יודע איפה היא נמצאת.

התקשרתי אליה מספר פעמים, פעם אחר פעם קיבלתי סינונים. כשהגיע זמן ההקלטה של כמה שניות, החלטתי להקליט. ״ניקול, תחזרי אליי.״

המשכתי לחפש אותה בכל מקום, אבל היא הסתתרה מאוד טוב, ומאוד מהר.

התנשפתי לרגע וישבתי על כיסא ששהה בכניסה לאולם. ״אלוהים,״ מלמלתי והעברתי יד בשיערי המזיע. צעדים רבים הרעישו באוזניי. ״כולם למקומות, החתונה מתחילה!״ צעקה של איש מוזר חדרה לאוזני. ״כן גם את, ילדה קטנה, אני צריך להתחתן היום, לא מחר.״ הוא פנה אליי.

מבטו חדר אל תוך עיניי. הוא היה נראה מוכר, אבל לא הכרתי אותו מעולם, לפחות ככה אני חושבת. ״אתה החתן?״ שאלתי בסקרנות. הוא הנהן באיטיות לרגע והמשיך לצעוק.

הבטתי בשומר מסך שלי, שבמקרה היה שם תמונה של אבי המאמץ. אלוהים, הוא היה נראה כמוהו בדיוק. מחשבות סוערות התמלאו בי. טפיחה על גבי הסיחה את דעתי לגמרי. ״את באה?״ שאלה ניקול בחיוך.

״אלוהים, ניקול!״ התנשפתי. ״חשבתי שלא תחזרי,״

״אני כועסת. אפילו רותחת, אפילו לוהטת-״