אסון אויבים {1}

פרק 7

קיילי
״בוקר טוב יפה שלי,״ אמרה אמי בזמן שעברתי במסדרון.
הנהנתי לה בלי שום כוח נפשי והמשכתי להתארגן.
היום לוקאס נוסע לשבוע לפי מה שהבנתי, אבל מה שעוד לא הבנתי, מי זאת לעזאזל הנערה מאתמול בלילה.
מה שכן, היא הרבה יותר יפה ממני.
או גדולה ממני.
ואם יש תחרות על לוקאס, אני אוותר, היא תנצח אותי בלי למצמץ.
                 
{}

לוקאס
בבוקר, הרגשתי אחרת לגמרי, ההתקפי חרדה שלי פסקו בלי סיבה, לפחות מאז שהכרתי את קיילי.
קמתי לבד בבית כי כמובן אבא שלי עסוק בעבודה כל היום, אז קצת קשה לתפוס אותו מחוץ לעבודה.
אן - האקסית שלי, פאקינג אתמול חזרה אחרי שנתיים שלא, היא עזבה אותי בלי לומר מילה ומצפה שאסלח לה וארוץ לזיין אותה.
אז ממש לא.
אני בטוח שקיילי חושבת לעצמה מי זאת הנערה מאתמול, אבל לא אוכל לספק לה את התשובות כי אני לא רוצה לאבד אותה.
בבית ספר, היא ראתה אותי אבל לא פנתה אליי, אני מנסה להשיג אותה ולמצוא הסבר מספק. אבל מסתבר שהיא לא בעניין לשמוע אותי.
בדיוק היום, ביום הולדת שלה. אני צריך לנסוע לשבוע בגלל אבא שלי, בטח בגלל העבודה המזוינת שלו.
ארגנתי תיק לשבוע והלכתי לדבר עם קיילי לפני הנסיעה, אני לא רוצה שהיא תהיה מוסחת בגללי, בלימודים והכל.
״קיילי!״ צעקתי לה שעמדתי מחוץ לדלת של הבית שלה. ״תפתחי לי בבקשה.״
דלת הבית נפתחה בעדינות והבחנתי בגוף עדין ויפה.
״היי,״ ענתה ביובש. ״מה קורה?״
״בסדר. באתי להיפרד ממך לשבוע מותק.״ פלטתי.
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי חיבוק חם ונעים. בחיי, המגע שלה סיפק אותי והרגיע אותי.
״אני צריכה..פשוט לדבר איתך על משהו. אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר בעולם.״ היא התרחקה ממני והחיוך שלי ירד ברגע.
אבל..
״אבל. אני מרגישה שאתה לא זקוק לי יותר, לפי מה שראיתי אתמול, היית נחוש להיות עם הבחורה ההיא, ואין תחרות ביני לבינה, היא ניצחה. אני חושבת שכדאי להיפרד, לטובת שנינו.״
באותו רגע שהיא אמרה את המילים האלה, המילים האחרונות שלא רציתי לשמוע. רעדתי, הזעתי, דופק לב מהיר.
התקף חרדה.
מילדות, ההתקפי חרדה שלי לעולם לא פסקו. מאז שהכרתי אותה, הם הפסיקו להגיע. והייתי אסיר תודה על כך.
לא הייתה לי את הדמות הנשית לאורך כל השנים האלה, עד שהלב שלי נחת על קיילי. זה מוקדם מדי להתאהב ככה מהר, אבל הרגשתי שהיא יכולה לספק לי את האהבה הזו בשם האמא שמעולם לא הייתה לי.
אבל ברגע זה, אני מרגיש תחושת עילפון.
״אין לי אוויר,״ אמרתי בלי הפסקה. ״מה קורה לי!״
הרגשתי חנוק מכדי לדבר. וברגע אחד, עצמתי את עיני לרווחה בלי שום כוונה.

{}

״מה קורה לו?״
אני מרגישה שאתה לא זקוק לי יותר
״הוא יהיה בסדר, להתרחק!״
אין תחרות ביני לבינה, היא ניצחה
״אתה איתי, תנשום!״
יכולתי לשמוע, אבל לא לראות. תחושת העילפון לא עברה לרגע. המילים האלה לא יוצאים לי מהראש.
אני מרגישה שאתה לא זקוק לי יותר
ידעתי שהיא הולכת להיפרד ממני. לא הצלחתי להימנע מהתקף החרדה הזה. הוא רדף אותי. בזכותה ההתקפים הפסיקו לזמן מה, אבל בלי קיילי. שום דבר לא עזר.
הייתי זקוק לה יותר מכל. היא הייתה התרופה שלי.

                                           :::
כשקמתי בערב במיטה של הבית חולים, לא הבנתי מה קורה איתי, אף פעם לא פוניתי לבית חולים בגלל התקף חרדה.
החזקתי בצידי המיטה ומשכתי את הסדין. ״איפה פאקינג קיילי?״ צעקתי. ״אני צריך את קיילי!״
״בחור, תירגע.״ קול לא מוכר אמר לי. ״עוד כמה בדיקות ואתה משוחרר ללכת למי שאתה רוצה.״
״אני רוצה עכשיו!״ קמתי במהירות והורדתי את השמיכה מעל גופי. ברחתי לכיוון הדלת ונתקלתי באבא שלי. ״לאן אתה הולך לוקאס?״ אמר שבידו יש קופסת קרואסונים. ״תחזור למיטה, הבאתי לך קרואסונים.״
״אבא אני חייב ללכת,״ פלטתי. ״תניח לי. אני זקוק לקיילי!״
״ממש לא בחור צעיר. תחזור למיטה עכשיו.״
״אני שונא אותך,״ הטחתי בפרצופו.
הוא החזיר לעברי את מבטו המבולבל. היה נראה שהוא בהלם מהמילים שהוצאתי מהפה. ״אני מצטער, אבל לא אוכל לתת לך ללכת. אתה הבן היחיד שלי ואני צריך להיות אחראי ולהשגיח.״
לא התווכחתי, לא הייתה לי ברירה. המחשבה שאבא שלי דואג וצריך אותי. לא יכולתי.
חזרתי למיטה מלא בחששות.

{}

קיילי

״קיילי, את מאורגנת?״ שאלה אמי.
״לאן הולכים בדיוק?״ שאלתי אותה בחוסר ידע.
״לבקר את לוקאס, בכל זאת אני חברה של אביו.״
אין לי ברירה, לבקר אותו ולבקש סליחה.
״כבר באה!״ צעקתי בזמן ששמתי בושם על גופי.