ביקורות ספרים

כל הדרכים מובילות לרומא | When in Rome

"זאת לא התאהבות. אפילו לא תשוקה. זה הרגש הנורא מכולם...דאגה."

איזה הייפ היה על הספר וואו!
הוא יצא, וישר הבוקטוק והאינסטגרם התפוצצו לי בהמלצות, גם מאנשים שאני ממש סומכת עליהם.
איזה התלהבות,
באמת שציפיתי למישהי שתתחרה עם הספרים של אלי הייזלווד.
אבל לצערי לא כך היה,
וההתלהבות שהייתה? לא מצליחה להבין מאיפה היא נבעה.

תקציר:

אמיליה רוז – הידועה יותר בשם ריי רוז, "נסיכת הפופ" של אמריקה - שחוקה ופגועה לאחר שנים ארוכות באור הזרקורים. ברגע של משבר – ובהשראת הסרט האהוב עליה בכל הזמנים, "חופשה ברומא" עם אודרי הפבורן – היא מחליטה לצאת לחופשה משלה ברומא. כלומר: רומא, קנטקי...

כשנואה ווקר מוצא את אמיליה יושבת באמצע החצר הקדמית שלו במכונית מעלת עשן באמצע הלילה, הוא מבהיר לה שאין לו לא זמן ולא סבלנות לבעיות של סלבריטאים. אבל בקנטקי מסבירים פנים לזרים, כך שבניגוד לדחף הטבעי שלו, הוא מציע לה ללון אצלו בחדר האורחים – אבל רק עד שהמכונית שלה תתוקן כמובן.

אלא שבהדרגה נחשפים בפני נואה צדדים מעניינים באופייה של ריי רוז, כלומר באמיליה. מדובר בבחורה מצחיקה וטובת לב, כך מתברר, ובעיקר בודדה מאוד, אחרי שנים של חשיפה בלתי פוסקת לעין הציבור ולחצי הביקורת.

אמיליה מצדה לא יכולה שלא להתאהב בעיירה המנומנמת, ומתברר שלמארח הזעוף שלה יש ככל הנראה גם צדדים נעימים, ואפילו די מושכים.
אבל אפילו אודרי נאלצה בסופו של דבר לעזוב את רומא...

נתחיל ממה לא אהבתי:

ניתוק מהשכל הישר- אני מצטערת, זה נראה למישהי מפה הגיוני לישון בבית של גבר זר מוחלט באמצע עיירה קטנה כי הרכב שלכם נתקע בכניסה לבית שלו? זה נראה לכם הגיוני להגיד: אה כן, אתה חתיך אני אשן אצלך אין בעיה, ואז גם אשאר לישון אצל הבן אדם הזר כמה ימים. זה נשמע לי חולני אני מצטערת, וזה כל כך עצבן אותי כי זאת הייתה ההתחלה של הספר ורציתי לדפוק את הראש בקיר. כן, אני לא מחפשת היגיון גדול בקומדיה רומנטיות, כי לצערנו החיים הם לא קומדיה רומנטית, אבל אני גם לא מחפשת שפל היגיון כזה. זה היה כל כך מנותק מהמציאות שזה עצבן אותי על ההתחלה. אה, ושכחתי להזכיר שתוך כמה שעות כל אחד כבר חולה על התחת של השני ונמשך אליו ברמה קיצונית. זרים מוחלטים.

חוסר זרימת דיאלוגים- תקשיבו, היו לי משפטים שהם אמרו שצרמו לי. זה פשוט לא זרם לפעמים, זה פשוט נשמע מבוים יותר מידי לפעמים וזה כאב באוזן הדמיונית שלי.

כתיבה- כבר הסכמנו שבהרבה קומדיות רומנטיות שמסופרות בגוף ראשון בדרך כלל הכתיבה מרגישה זולה ומלווה בהרבה חפירות ורגשות של הדמויות. אז גם כאן זה ככה כמובן, לא משהו ששונה מהכתיבה של אלי הייזלווד. אבללל, גם פה, כמו הדיאלוגים שצרמו לי, היו קטעים שכאב לי לקרוא. קטעים שהרגישו לי כאילו ילד כתב את זה.

בעירה איטית או לא?- זה מאד מבלבל. ספוילר קטן, יש נשיקה כבר לפני עמוד מאה. הופה הופה, אז חשבתם שדברים יתקדמו מפה? לא. אחרי זה הבעירה יורדת לאש נמוכה וכמעט כבויה לגמרי עד עמוד 250 בערך, שזה כבר כמעט סוף הספר. וזה עלה לי על העצבים, אני מצטערת. את לא יכולה להתחיל משהו כל כך מוקדם ואז חצי ספר להחזיק אותנו ככה! אני יותר מ- 150 רק רציתי שיקרה עוד משהו, וזה היה כל כך מייאש. 

נואה- תקשיב לי ותקשיב לי טוב יא חתיכת מעצבן, תפסיק לשקר לעצמך 250 עמודים ולהטעות את אמיליה כל חמישים עמודים. בשלב מסוים כבר רציתי להטיח את הראש בקיר ופשוט לצעוק עליו בקולי קולות שיתאפס על עצמו ומהר. הוא נגיד, לא ״בוק בויפרנד״ שהתחברתי אליו במיוחד.

מה אהבתי:
אומנם זה נראה שהרבה דברים עצבנו אותי, וככה זה באמת היה. אבל בסופו של דבר סיימתי את הקריאה תוך בערך שבוע וכן הצלחתי לשבת ולקרוא עשרות עמודים ברצף מבלי לאבד את זה- שאצלי זה מסמל משהו.
אחרי שהתגברתי על הקרינג'יות בהתחלה, העלילה עצמה די זרמה. כמובן אם אתם מתכוננים לעוד קצת קרינגיות בהמשך.
ומי עשה את הספר? כל הדמויות שמסביב בעיקרון. שלושת האחיות של ווקר, ומייבל אם זכרתי את שמה נכון. בעצם כל העיירה היא הקומדיה שבספר והיא מצילה את הספר כי הם הצחיקו אותי בלי סוף.

אז לסיכום, אין פה משהו מפתיע, יש פה הרבה דברים חסרי מציאות וברגע שמתגברים עליהם אפשר לצלוח את הספר. אין פה משהו חדש, ולטעמי אין פה משהו שמתעלה על סיפורי הרומנטיקה של אלי הייזלווד. סך הכל ספר חמוד, אבל לא משהו שמשאיר אתכם עם פה פתוח...בכנות, לא הבנתי על מה כל ההתלהבות. הספרים הבאים בסדרה הם על האחיות של נואה, אולי גם אמשיך לקרוא כי אהבתי אותן, אבל לא יכולה לומר שזה דחוף לי.

ציון: 3.5 טוב.

מספר עמודים: 320.

ז'אנר: רומנטיקה, בעירה איטית, גראמפי וסנשיין.

הגבלת גיל: 13+ (ספר נקי יחסית, סצנות מין נחתכות נורא נורא מהר. ואין הרבה.)

טריגרים: בדידות, מעמסה נפשית, ריחוק משפחתי, מוות של בני משפחה, אלצהיימר, בגידה.