להבות של שלג ‏

פרק -32- קטיה וולקוב

~לוסיונה~

״הצבע הזה בסדר?״ קיארה שואלת מתבוננת בי ובמקביל כבר מניחה את מברשת הצבע על הקיר. אני מביטה בה ומחייכת. ״הצבע שהכנת מעולה.״
זה מה שאנחנו עושות במשך כל הבוקר. צובעות את הקיר בחדרי.
אני מביטה בגאווה הקיר. הוא כבר לא לבן אלה עטוף בעלים ירוקים שמתפשטים על כולו. אני לוקחת נשימה עמוקה מריחה את ריח הצבע עם חיוך.
״זה יפה.״ קיארה מחייכת, לא מתאפקת ונוגעת בקיר הלח. ״זה רטוב.״ היא מהנהנת לעצמה כאילו הייתה צריכה לבדוק זאת.
״כן, יקח לצבע כמה שעות להתייבש ואני מניחה שמחר הוא יהיה יבש לחלוטין. בינתיים כדאי שתשטפי ידיים.״ אני לוקחת מידה את מברשת הצבע והיא יוצאת מחדרי בריצה. דלת החדר נטרקת בקיר גורמת לפבל להציץ פנימה. אני צוחקת בקול רם.
״זו רק קיארה.״ אני מסבירה שהוא מביט בה מופתע. היא רצה במסדרון ועושה רעש.
״הציור יפה לוסיונה.״ פבל מהנהן ברשמיות.
אני מרימה את פחיות הצבע מהרצפה ופבל נכנס כדי לעזור לי.
״Spasibo, Pavel.״ (תודה, פבל.)
אחרי שאנחנו סוגרים את הפחיות שנינו מבחינים בשלולית צבע על השטיח הלבן. אני מביטה בו במבוכה. ״אתה חושב שההורים שלי יכעסו?״
הוא מזיז את ראשו מצד לצד ומחייך. ״זה gluposti.״ (שטויות.)
אני נושפת, ״תוכל לעזור לי להרים אותו? אולי כדאי שאשטוף אותו.״ אני מתחילה לחשוב איך לסדר את הבלגן הזה. אך פבל מרים את ידיו גורם לי לעצור.
״תני לי לטפל בזה לוסיונה, בנתיים כדי שתנקי את זה.״ הוא מצביע על כפות ידיי. אני מביטה בו ומרגישה כמו ילדה קטנה. הוא מתייחס אליי כמו שאני עצמי התייחסתי לקיארה.
״בסדר אני מהנהנת.
אני רוחצת את ידיי בכיור ותוהה מתי ויטו יגיע. אני נושמת עמוק ומנסה להרגיע את הלחץ הבוער בי בכל פעם שאני חושבת עליו.

אני יושבת על הכיסא ומתבוננת בספר צובע את השיער שלי. אמא עומדת לצידי מדפדפת בעלון צבעי השיער.
אך אני לא מצליחה להתרכז בדבר. אני מתעסקת באצבעותיי בלחץ. אולי זו טעות. אני עוצמת את עיניי. לא. הבחירה היא שלי וזו החלטה שלי. אני אשאר עם הצבע הבהיר עד שארגיש מוכנה. אחרי שטיפה וייבוש השיער אני מרימה את מבטי קדימה חזרה אל המראה ומתבוננת בו.
״בדיוק אותו הצבע.״ אמא נוגעת בשיערי בעדינות. אני עומדת מתקרבת למראה מתבוננת מקרוב. תחושה רעה חולפת בי אבל אני בוחרת להתעלם ממנה. הבחירה כבר נעשתה.
״אהבת לוסי?״ אמא שואלת. אני מעלה על שפתיי חיוך. ״כן. זה נראה בדיוק אותו דבר.״ אותו הדבר. מה שניסיתי להתחמק ממנו חזר והוא ממש מולי.
״יופי.״ אמא מחייכת. אני מביטה סביב מרגישה שאני חייבת לנשום. ״אולי אלך לשירותים?״ אני מחפשת אותם בעיניי ואמא מצביעה על הדלת ממול. ״הינה שם, אחכה לך כאן.״
אני מהנהנת וממהרת להיכנס לשירותים. אני פותחת את ברז המים מביטה אל המראה באימה. אני תוהה האם אני לגמרי משובשת. האם הרגע ניסיתי להישאר קטיה ולא לוסיונה. אני מיישרת את עיניי הכחולות ולרגע מבחינה בה דרך המראה. דמות קרה כקרח ללא יכולת דיבור. היא רק מהנהנת שצריך ומשפילה מבט. אני אוחזת בכיור בכוח ומשפילה את ראשי מטה. מנתקת את מבטי מהמבט הקר שמופיע בכל פעם שאני מסתכלת בה.
זה נגמר. זה נגמר לוסיונה. קטיה וולקוב מתה.
מנעול אחד התאים מסתובב והדלת נפתחת. אני נושפת ולוחצת על הסבון. מתחילה לקרצף את ידיי ומבחינה דרך המראה בבחורה שיוצאת. אני מכווצת גבות שולנטינה ניגשת לכיור ליד ורוחצת את ידיה. היא לא פונה אליי, נראה שהיא עושה זאת בכוונה.
אני סוגרת את הברז עדיין עם סבון על ידיי. מה היא עושה כאן?
״עקבת אחרי לכאן?״ אני שואלת שהיא אפילו לא מביטה בי.
עיניה החומות מביטות בי בחזרה וחיוך מתוח עולה על שפתיה. ״למה שאעקוב אחרייך?״ היא מרימה גבה בתמימות.
אני מצרה את עיניי ופותחת את הברז חזרה. שוטפת את הסבון מידיי ולוקחת נייר ומנגבת את ידיי.
״במקרה את כאן?״ אני שואלת ומשליכה את הנייר לפח משלבת את ידיי. היא מחייכת וסוגרת את ברז המים. אני מביטה בעצמי מול המראה. רואה את קטיה שוב. המבט הזה. המבט שלי הוא שלה.
״את צריכה לפחד ממני לוסיונה.״ ולנטינה מסתובבת אליי ומביטה בי ברצינות. היא מאיימת עלי. שוב.
אני נושפת ומרגישה זעם. ״אני?״ אני מרימה כתף כועסת על כך שהעזתי וריחמתי עליה. ״הרי אני זו שמאורסת לקאפו, אני זו שעומדת להתחתן עם קאפו קוזה נוסטרה. את זו שצריכה לפחד ממני.״ אני מבהירה.
ולנטינה צוחקת מאגרפת את ידיה בכוח. ״את רק זונה רוסיה.״ היא מעוותת את פניה. ״ויטו יבין זאת ויזרוק אותך, עד אז אחכה לו.״
אני מחייכת ומהנהנת. ״כן?״ אני צועדת לעברה ומביטה שוב בבואתי שבמראה. אולי כדי שאתחבר לקטיה וולקוב. כי אם ליאוניד היה שומע את דבריה של ולנטינה כלפי, הוא היה רוצח אותה בדם קר.