להבות של שלג ‏

פרק -34- אלה רומית

מקווה שיעבור עלינו חג שקט, חג שמח ❤️

~לוסיונה~

אתמול פגשתי את ויטו, זה הרגיע אותי. הוא הרגיע אותי. נראה שהוא מבין אותי הרבה יותר ממני. אני חושבת על כך שוכבת על המיטה מביטה סביב בדממה מתכרבלת בשמיכה. הציפורים כבר מצייצות והשמש עולה לאט לאט. אני רואה את צל קרני השמש צובעים את הקירות מולי. אני ערה. ביומיים האחרונים לא הצלחתי להירדם. המחשבות שלי לא מאפשרות לי. הן לא מרפות אלא מתגלגלות בסיבובים חוזרים בראשי ומשאירות מקום אך ורק ללחץ. הוא כאילו פועם לי בחזה ולא מרפה. רק מתחזק ומתחזק. אני תוהה האם אצליח לעמוד בתחושה הנוראה הזו.
בלילות אני מתעוררת מסיוטים שחוזרים שוב ושוב. לכן רוב הלילה ציירתי. ציירתי אותו. כנער, כילד, כבחור בוגר, כחתן.
משהו בויטו מרגיע אותי ונותן לי שלווה. המבט החודר שלו או אולי האנרגיה שהוא מפזר סביבו. עצם העובדה שזה ויטו, זיכרון מילדות אפילו שהוא השתנה רבות. הוא עדיין הוא. לפחות בשבילי.

אני מתיישבת ומביטה בעצמי דרך המראה שעל השידה.
עדיין רואה אותה. את קטיה. אבל אני גם רואה מעט את לוסי. רק מעט.
היום אלך לחפש את השמלה המתאימה. פרפרים מתעופפים בבטני בהתרגשות אבל הם נתקלים בכלוב צלעותיי ומתבלגנים שוב ושוב בתוכי.
אני מחייכת מרגישה מגוחכת מסיטה את השיער אל מאחורי אוזני ולוקחת נשימה עמוקה. היום יהיה הרבה יותר טוב. יש לי מן הרגשה כזו. אני מניחה את אצבעותיי על עפעפי ולוחצת באיטיות. מנסה להרגיע את עיניי העייפות. לא אתן לתחושות שליליות להרוס את התחושות הטובות שבי. אצטרך להתעלם מולנטינה אם אתקל בה שוב. אני מכווצת את עיניי בזעף, היא מיהרה לויטו וסיפרה לו עלי.

הייתי צריכה לדעת שהיא תעשה דבר כזה. היא לא רוצה אותי כאן, היא רק רוצה את ויטו לעצמה. עלי להבין שולנטינה לא תרפה.
אני משפילה מבט אל כף ידי ומביטה בזרת שלי. העור פגום ואדמדם. אני מושיטה את ידי ופותחת את המגירה מתחת לשידה, עוטפת את הזרת בבד חבישה. עלי למנוע מעצמי לפגוע בזרת. העור כבר פגוע וזה מנהג מביש. ויטו כבר הבחין בכך ובכל פעם מנסה לעצור בעדי.
אני מהדקת את הדבק. אנסה למנוע מעצמי להמשיך עם זה.
אני מרימה את יד השניה נוגעת בטבעת שויטו ענד לי. חיוך קטן עולה על שפתיי. אנסה.