להבות של שלג ‏

פרק -35- שיגעון

~לוסיונה~

״זה שקר, זה שקר,״ אני מזמזמת בפה יבש. כל גופי חם כאילו אש בוערת בתוכי, אני מרגישה את הזיעה יורדת בגבי.
אני פושטת את הסוודר מעל השמלה ומשליכה אותו על המושב לצידי.
״לוסיונה?״ פבל ממשיך לקרוא לי אבל אני לא מצליחה לדבר.
הראש שלי מסתחרר ובחילה עזה עולה לי לגרון. זה שוב פעם קרה. שוב פעם דמיינתי אותו. אני אוחזת בראשי בעזרת ידיי הרועדות וחשה בזיעה אבל מנגד כפות ידיי קרות מאוד. אני מרגישה חולה. משהו לא בסדר בי. אני עוצמת את עיניי ומנסה להסיר את המבט שלו. זה לא היה סתם מבט אלא מבט של שנאה. של נקמה.
אני צריכה את ויטו. אני צריכה את ויטו.

״פבל קח אותי לויטו,״ אני מנגבת את מצחי ואת עיניי. ״קח אותי הביתה.״ אני מבקשת ומרגישה את שפתיי יבשות. הדופק שלי עולה ועולה. לחץ פועם בי. אני נשכבת על המושבים ונושמת בכבדות.
״לוסיונה מה קורה? את מלחיצה אותי!״ פבל צועק מקדימה אבל אני לא במצב לענות. אני מתקפת ונושפת שוב ושוב. את לא ראית אותו. לוסי, זה לא אמיתי. אלא סיוט. זה שקר. ון לעולם לא יכל להיות שם. הוא מת. הוא מת.

״אני בדרך! לא יודע מה קרה לה, היא כנראה ראתה משהו, היא מבוהלת לחלוטין. אני חושב שזה התקף חרדה.״ אני שומעת את פבל צועק וקולו של ויטו נשמע דרך רמקול הרכב.
אני עוצמת את עיניי מנסה להתרכז בנשימה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. שוב ושוב. עד שהרכב נעצר סוף סוף.
אני נושפת בכבדות מתרוממת ונשענת על זרועותי.
״הגענו לוסיונה, אנחנו בבית.״ פבל אומר ומביט בי. הדלת מולי נפתחת וויטו אוחז במותני ומרים אותי החוצה אל האוויר הקר.
״שלג,״ הוא מעמיד אותי על רגליי. מביט בי ונוגע במצחי. ״את חמה.״ אני ממצמצת בדממה ומלקקת את שפתיי היבשות.
״היי את כאן, את בבית.״ ויטו אוחז בפניי ומהנהן. ״הכל בסדר. אין דבר שיפגע בך. אני מבטיח לך.״ הוא אומר בטון כל כך מרגיע.
אני נושפת ועוצמת את עיניי. ״אתה מבטיח.. לי?״
״כן.״ הוא מהנהן. ״אף אחד לא יפגע בך שאני כאן בסדר?״ ויטו מביט בי ודאגה מופיעה בעיניו.
אני מהנהנת אבל הדמעות זולגות מעיניי ללא שליטה. אני קורסת עליו והוא מצמיד אותי אל גופו. ״הכל בסדר שלג, רק תנשמי. תבכי.. אני כאן. הוא מחבק אותי בחוזקה ומלטף את גבי.