להבות של שלג ‏

פרק -37- לפחד מהחושך

~לוסיונה~

אני עומדת במקומי מול הדלת הסגורה ושומעת את הלב שלי פועם במהירות.
בום
בום
בום.
ויטו הלך. הוא פשוט קם וברח ממני. אני ממצמצת ומסלקת את הדמעות שזולגות על לחיי. מסתובבת ועולה בריצה לחדרי, סוגרת את הדלת נשענת עליה עם גבי. עוצמת את עיניי חזק כל כך. הרסתי הכל, איך בכלל העזתי לבקש ממנו את סשה? מה חשבתי לעצמי שהוא פשוט יבין? אותי הוא בקושי קיבל, לקח לו זמן להאמין בי ועכשיו אני פשוט מנסה להרוס הכל? אני מנגבת את הדמעות מלחיי ונושפת בתסכול. כועסת על עצמי.
דפיקות על הדלת מבהילות אותי וגורמות לי לנגב את עיניי שוב ושוב. זו בטח אמא.

אני פותחת את הדלת ומופתעת לראות אותו. ויטו עומד מולי.
״תיכנס.״ אני מתאפסת צועדת לאחור אחרי שניות של הלם. אך הוא מזיז את ראשו. אני מהנהנת מתקרבת לדלת שוב.
״אני כאן כדי להתנצל.״ הוא אומר ואני ממהרת להרים את ידי כדי לעצור אותו. ״לא אני זו ש..״ אני מתחילה לומר אך הוא קוטע אותי.
״לא, לא התכוונתי לצער אותך.״ הוא נראה מוטרד שאומר זאת.
אני מהנהנת. ״זה בסדר. הכל בסדר.״ אני נרגעת מעט ומחייכת כדי שיבין שהכל בסדר. ״לא היית צריך לחזור הנה בגלל זה.״ אני פוערת את עיניי למרות שהוא כן היה צריך לבוא. אחרת הייתי משתגעת כל הלילה.
ויטו מעלה חיוך יפה על שפתיו ונוגע בסנטרי כמו שהוא אוהב.  ״לילה טוב שלג.״ נושק לשפתיי ומפתיע אותי. אני עוצמת את עיניי ורוצה למשוך אותו אליי אבל לא עושה דבר שמתרחק.
אני ממצמצת ״לילה טוב ויטו.״ לחשתי לו חזרה.
הוא מהנהן ולוקח צעד לאחור ופונה במסדרון.

אני סוגרת את הדלת חזרה נשענת עליה נושמת. ״הכל בסדר. הוא לא כועס עלייך.״ אני מזמזמת לעצמי. ככה אני נשארת דקות בודדות. מניחה את ידי על ליבי שפועם בקצב רגיל אך מעט מרוגש. אני אפילו מחייכת ומניחה אצבעות על שפתיי. לא רציתי שילך וככה המצב ישאר בינינו עד לחתונה.
דפיקה נשמעת שוב על הדלת, אני פותחת את הדלת בריגוש אולי זה ויטו.

אולי הוא חזר אבל מולי עומד אבא שאני פותחת את הדלת.
אני מנסה להעלים את חוסר ההתלהבות שבי.
״לוסי, כולם כבר בשולחן שנרד?״ שואל.
אני מהנהנת. אבא מחייך, ״לא הספקתי לשאול אותך, את מרגישה יותר טוב?״ שואל בדאגה.
״כן אבא, אני בסדר.״ אני מחייכת. הוא מניח את ידו על כתפי מסתובב ופונה במסדרון.