I found him on Instagram

פרק 12 - חיבה.

אז, פרק חדש! טוב אז אני ממש שמחה כי מפה הפרקים כבר מתחילים להיות יותר מעניינים וכתובים בצורה יותר טובה לדעתי. בפרקים הקודמים הייתי פחות מרוצה אבל מעכשיו הם יותר טובים ואני בהחלט מרוצה מהם.

תהנו!

______________________

אני שותקת.

אני בולעת את רוקי ומנסה לחשוב מה המילים הבאות שאני עומדת להוציא מהפה. אבל, למעשה, אין כלום. הראש שלי ריק ממחשבות, המבט שלי אטום, והמוח שלי כבר לא מתפקד. אני פשוט יושבת שם ובוהה בקיר.

אפילו העיניים הירוקות של דילן לא מושכות אותי להסתכל עליהן. אני לא מסוגלת. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שאני סתומה. אני יצור סתום ומהלך. אני איבדתי את זה לגמרי. אני התאהבתי, במלוא הכוונה. ולמרות שאני יודעת שאי־אפשר לשלוט על זה (למרות שאם הייתה האפשרות, אני בטוחה שחצי מהבעיות בעולם הזה היו מסתדרות), אני יצאתי כל כך אידיוטיות, דבילית, על כך שהתאהבתי במישהו שאפילו לא הספקתי להכיר. אולי, אם הייתי מנסה, הייתי יודעת שיש לו חברה. ואז הייתי מפסיקה, איכשהו. אבל עכשיו אני כאן. יושבת מול האדם שאני אוהבת, שאני היחידה שאוהבת, כי לו יש חברה.

"אז," דילן מכחכח בגרונו. "הנה, סיפרתי לך. אני יודע, לא ממש התכוונתי להגיד את זה, אבל... אולי זה באמת קצת אידיוטי שהסתרתי את זה מבחורה שנישקתי." הוא מביט בי.

אני מצליחה להסיט את מבטי לכיוונו לרגע אחד קצר. וכמובן, הדבר הראשון שאני מביטה בו זה העיניים הירקרקות-צהובות – אלו שמשולבות באופן מושלם עם כל הצבעים שמתערבבים בתוכן.

"אנדריאה?" הוא אומר בקול צרוד. זה השם שלי. את זה אני מצליחה להבין, כמובן. פניי טמונות בין ידיי.

"מה?" אני צועקת לתוך כף ידי. "אין לי מה להגיד, אם זה מה שאתה רוצה." אני נושמת עמוק ומרימה את ראשי.

"אני פשוט – אני לא רוצה שתדברי איתה. עם חברה שלי. היא קצת, טוב, בואי נגיד שהיא לא תקבל אותך בכבוד אם תשמע שהתנשקתי איתך."

הוא מזהיר אותי. הוא מזהיר אותי ממנה.

"אתה חושב שאני מסכנה, הא?" אני נוזפת בו. "אני לא מפחדת מאף אחד. כמובן שלא מהחברה שלך. אתה לא צריך להזהיר אותי." אני מבהירה לו.

אני יודעת שאני כן פוחדת. הוא בטח גם יודע את זה. כל מי שמכיר אותי, אפילו קצת טוב, ידע את זה. אז על מי אני מנסה לעבוד?