מבעד לדלת באק עומד ומביט בי. אני לא יודעת למה הוא כאן, אז אני מתעלמת בהפגנתיות מנוכחתו. לאחר כמה שניות הוא עוזב ואני נושמת לרווחה. אני עוצמת את עיניי, ובסופו של דבר גם נרדמת.
כשאני קמה בבוקר למחרת אני מקבלת צלצול פלאפון מדילן, מה שגורם לי לחייך אוטומטית ולהרגיש טוב יותר.
"בוקר טוב, אנדרי." הוא אומר. "תתכונני מהר, אוקיי? אני בא לאסוף אותך. אנחנו מבריזים מבית-ספר."
"אב –" התנגדות נפלטת מפי אוטומטית, אבל אז אני חושבת על כך ומחליטה שיום כיף עם דילן לא יזיק לאף אחד, במיוחד לא לי. לאחר שאני מודיעה לסוזן על ההתרחשות הפתאומית, אני מתחילה להתארגן לקראת היציאה. אני מתלבשת בבגדים ארוכים בגלל מזג האוויר ההפכפך והקריר, ויוצאת מחדרי.
כשאני יורדת את המדרגה האחרונה אני מבחינה בדילן, יושב סביב שולחן האוכל, מוקף בחברתו של באק. "אנחנו יוצאים?" אני קוראת לעברו, חיוך קטן עולה על פניי. כשהוא מבחין בי אני רצה ומחבקת אותו.
"אולי כדאי שתאכלי משהו לפני." הוא אומר, מחבק אותי ביד אחת. "את הולכת להיות רעבה."
"טוב, אני זז. הקשר הזה דוחה אותי. דילן, יכולת למצוא משהו יותר טוב." באק שולח לעברינו מבט, ואז קם ועוזב אותנו. כל מילה שנפלטת מפיו פוגעת בי בעוצמה. הלוואי ויכולתי להיות אדישה וחסינה להערות שלו, אבל הוא בכל זאת בן-דוד שלי, אחד מהקרובים שהיו לי, ועדיין כל דבר שהוא אומר נכנס לי ללב בצורה משמעותית. אני בולעת את רוקי ומתיישבת לצד דילן.
"אני מזהיר אותך, כדאי לך לא להפגע ממנו. הוא סתם דפוק. אל תתייחסי אליו." דילן מחייך לעברי. "את רוצה את הכריך שלי? אני לא אסיים אותו במילא." הוא מזיז לכיווני את הצלחת שלו.
אני מרימה גבה. "אתה בטוח?"
"כן, כן. נו, תאכלי." הוא אומר. אני מחייכת קצרות ומרימה את הכריך אל פי, נוגסת בו. נוח לי נורא בנוכחות דילן. אנחנו מדברים וצוחקים ואני אפילו שוכחת לרגע מההערה של באק. הכל מרגיש פשוט מושלם מדי. לבסוף אנחנו יוצאים מהבית והולכים לכיוון תחנת האוטובוס.
"כדאי לך מאוד שזה לא יהיה משהו שקשור לסירות מנוע, או לנמל בכללי." אני ממלמלת לעבר דילן כשאנחנו עולים על האוטובוס. משום מה, דילן תמיד אוהב לעשות לי הפתעות.
אנחנו נוסעים במשך חצי שעה, שבה אני מנסה לברר לאן אנחנו נוסעים. אני לא טיפוס של הפתעות. הן יותר מלחיצות אותי מאשר מרגשות ומפתיעות. אבל ככל שאנחנו מתקרבים יותר ויותר אל האיזור, כך אני מגלה שהיעד שלנו הוא דווקא מקום שאני מכירה. הלונה-פארק.
"אתה אף פעם לא תקח אותי למקומות רגועים, נכון?" אני מחייכת לעבר דילן, שנראה כמו ילד קטן שמחכה בהתרגשות לעלות על כל המתקנים. כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, הוא רץ במהירות ומושך אותי אחריו לבפנים. אני אפילו לא מספיקה לקלוט מה קורה סביבי כשאנחנו נעמדים בתור אל רכבת ההרים הקלה ביותר, כך דילן טוען. לא לוקחת לי יותר משנייה על המתקן כדי להבין שהטענה הזו שגויה לחלוטין.
YOU ARE READING
I found him on Instagram
Teen Fictionהכל התחיל ממש מזמן, אולי בגלל זה היא כבר הצליחה לשכוח. אבל לא לתמיד, כי אנדריאה נזכרת בסוף בכל אירועי העבר שהשפיעו לה על ההווה משמעותית. כשסוזן, חברתה הטובה, מראה לה את הבחור שהתחיל לעקוב אחריה באינסטגרם... חייה מתחילים להתהפך. ----------- - סיפור ג...
