I found him on Instagram

פרק 25- מסיבת חוף.

עוד פרק ! ;)

_______________________

"לאן את הולכת?" אמא שלי בוחנת אותי בזמן שאני יורדת במורד המדרגות. אני מסבירה לה על המסיבה. כשאני יוצאת אני רואה את דילן עומד בסוף המדרכה. הוא מנופף לעברי, ואני מתקדמת עד שאני מגיעה אליו. אני לא יודעת איך הוא מתכנן להגיע, אבל אז אני רואה את החבר שלו לצידו. זה שתמיד מסיע אותנו במכונית שלו. אני נתקפת עצבים פתאום. אף אחד לא הזמין אותו, ואני ציפיתי לבלות את הערב עם החבר שלי.

דילן מבחין במבטים שאני שולחת לעבר חברו. "אל תדאגי, הוא רק ההסעה שלנו. אנחנו נהיה לבד היום." הוא מחייך לעברי ואני מרגישה יותר שלווה. כשאנחנו נכנסים למכונית, אני יושבת מאחורה עם דילן. אנחנו לא מחליפים מבטים, בכלל. לא מדברים ולא יוצרים שום קשר בין שלושתינו. זה לא שהנסיעה כזו ארוכה. אולי עשר דקות. וכשאנחנו מגיעים אני כבר מרגישה את ההתרגשות בבטן. בחוף אין חלל ריק. הכל מלא באנשים. הכל צפוף. אני לא מצליחה לקלוט נקודה אחת - אחת - שהיא ריקה מאנשים.

אני ודילן מתקדמים ביחד, מחזיקים ידיים, אל תוך המקום. אני לא מצליחה לראות או להבין דבר. אני נותנת לדילן לקחת אותי. לבסוף אנחנו מגיעים לספסלים המרופדים שנמצאים על החול. אנחנו יושבים על ספסל ריק שמצאנו, ומסתכלים אחת על השנייה. "מזמן לא דיברנו. אני מרגיש כאילו אני לא זוכר אותך כבר." דילן צוחק. אני מהנהנת, מחייכת, מרגישה שהאווירה לא יכולה להיות נעימה וכייפית יותר. אני ודילן יושבים, הרוח חמה ונעימה, ורעשים חזקים של דיבורים ברקע. אבל אנחנו היחידים שנמצאים בחלל. ואני מקשיבה רק לדילן.

אחרי כמה דקות רצופות אני כבר מרגישה שאני עומדת לאבד ערנות. אני קמה מהתנוחה בה ישבנו- דילן יושב על הספסל ואני מניחה על כתפו את ראשי. "מה קרה?" דילן שואל כשאני נעמדת. "אני רוצה שנסתובב קצת," אני אומרת, קצת לא בטוחה בעצמי. כי אני יודעת שאני רוצה "להסתובב" כדי למצוא את אלכס. אבל מצד שני, אם אני אפגוש אותו, אני אפחד. אני יודעת שהוא יתעצבן שאני נמצאת פה.

אני גם יודעת שהוא לא לקח את מעמד שומר הראש שלי. הוא סתם ידיד ואין לו זכות כלשהי להציב לי תנאים, או לכעוס עליי על זה שאני יוצאת לבלות כי הוא לא הסכים לי. אז אני מושכת את דילן בין כל האנשים. כולם מזיעים ומתנגשים אחד בשני. צועקים ושרים. אני אפילו לא מצליחה לזהות את השיר שמתנגן ברקע מכל הצעקות של האנשים ההולכים והשבים. אבל לא לוקח לי זמן למצוא את אלכס, כי עד כמה שהמקום צפוף, אין כל כך הרבה מקומות להיות בהם, ואפשר למצוא אנשים בקלות.

אני נעצרת. מסתכלת על אלכס. בוחנת את כל הסובבים אותו, ומגלה שאת אף אחד אני בכלל לא מצליחה לזהות. אף פעם לא ראיתי את החברים של אלכס. הזמן בו אני מסתכלת לכיוונו הוא לא כל כך ארוך, כי עד כמה שדילן מעופף, הוא מצליח להבחין שנתקענו באותה נקודה. "את רוצה להכנס למיים אנדריאה?" הוא שואל ומושך במרפקי משם. אני מתנגדת. "לא. לא נכנס למים עכשיו." אני מודיעה לו, "אבל תראי, כבר כמעט ריק שם. את לא רוצה לנצל את זה?" הוא שואל.