I found him on Instagram

פרק 8 - פעם ראשונה אצל דילן.

קערת הספגטי שלי הייתה מונחת על גבי שולחן העץ ופלטה ריחות נפלאים. כשסוזן התיישבה לידי עם צלחת מלאה בעוגיות שוקולד-צ׳יפס הרגשתי נכון להתחיל לאכול.

לסוזן יש בעיה קלה. היא אוכלת ממתקים כל הזמן. ממתקים במקום ארוחת בוקר, צהריים וערב. טוב, אולי לא כל הזמן, אבל רוב הפעמים.

אנחנו מתיישבות מול הטלוויזיה שדלוקה על ערוץ אמטיוי. סוזן חולת מוזיקה, ואני גם יודעת בוודאות מאיפה היא ירשה את זה. ההורים שלה היו ביחד במקהלה בצעירותם (ולכן הם הכירו) אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. עכשיו הם משתתפים מדי יום במפגשי שירה בציבור.

סוזן טוענת שזה כל כך מביך, ולא מספיק שהם שרים כל היום בבית, הם גם צריכים לעשות את זה בחוץ?

אני חושבת שזה מאוד נחמד. לעומת ההורים שלי, הם עושים מלא דברים ונהנים ביחד. אבל סוזן לא מבינה את זה. היא חושבת שהכל סובב סביבה, וכל עוד זה מביך אותה הם מוכרחים להפסיק. אפילו אם הם מאוד נהנים לבלות ביחד.

"איך הספגטי?" סוזן שואלת.

אני מפציצה בתשובה מתוחכמת, ועונה, "בסדר כזה."

אני מסיימת את הספגטי שלי תוך חמש דקות בלבד. לעומתי, סוזן רק בעוגייה השנייה. ואם אני אמשיך לצפות בה לועסת באיטיות את המאכל המבחיל שלה אני אקיא.

כשהיא מסיימת, אנחנו ניגשות לחדר שלה ומתיישבות על המיטה הזוגית שלה. סדינים סגולים – כל כך מתאים לסוזן.

בזמן שאנחנו שותקות אני חושבת על הסיבה שבגללה באתי הנה.

באתי לדבר עם סוזן על מה שקרה.

אני שונאת לחשוב ולהתלבט הרבה זמן לגבי דברים, אז אני פשוט פותחת בשיחה. ככה, בלי שום התראה מוקדמת.

"רציתי לספר לך משהו," אני מתחילה. סוזן מסיטה את מבטה אליי, משעינה את ראשה על ידיה ומקשיבה.

אני חושבת מה להגיד, איך להתחיל, וזה לוקח בדיוק שתי שניות.

"אתמול לא הייתה לי משמרת." אני מתחילה ככה. לא בגלל סיבה מסוימת. בגלל שזה הדבר הראשון שעלה לראשי.

"מה? למה את מתכוונת?" סוזן שואלת באדישות. היא מותחת את פניה, וזה סימן לכך שהיא משועממת.

"אני מתכוונת לזה ש –" לפני שאני מתחילה להגיד רצף של מילים בלי לארגן אותן לפני, אני נושמת נשימה עמוקה, ואז מתחילה לדבר, "טוב. אני מתכוונת לזה שאולי זה ישמע לך קצת מוזר אבל את חייבת להבין שאני מצטערת על זה כל כך ושאני לא ממש תכננתי את זה. כלומר, אני כן, אבל... נו, לא ממש חשבתי על ההשלכות ואני ממש מקווה שלא תכעסי."