Celine and Omri

פרק שישה עשר:

התעוררתי ב- 04:45 וכמובן לבטי לא היה לה כוח להעיר את החיילים, צחצחתי שיניים והתלבשתי במדים,

נכנסתי לאוהל של החיילים, כולם היו רדומים, חיפשתי בעיניי את מיטתו של עומרי, בסוף העולם שמאלה.

רצתי לשם בשקט, נשקתי לשפתיו, "מאמי קום" לחשתי ונישקתי כל חלק וחלק בפניו.

"בוקר טוב נאני" לחש ונשק לשפתיי.

ואז עמדתי במסדרון שמפריד בין כל מיטה, "יש לכם דקה לקום וחמש דקות להתארגן ולעמוד ליד מיטות מסודרות קדימה" צעקתי חזק וכולם תוך שנייה כולם עפו למקלחות.

הם התארגנו וסידרו את המיטות, שבע דקות.

"שבע דקות" אמרתי, "פעמיים להקיף את הבסיס קדימה" צעקתי והם רצו החוצה, עומרי היה אחרון.

"ככה את מתעללת בי?" שאל ופיהק.

"מכירים?
לא- קדימה" אמרתי וחייכתי,

"תביאי נשיקה ואני רץ" אמר ונשקתי לשפתיו במהירות והוא הסתובב וסטרתי לישבנו שהוא רץ למחוץ האוהל, יצאתי לאחר כמה שניות.

-

החיילים נשכבו על החול הלח, "תרחמי עלינו באמא שלך" אמר שקד,

"פעם הבאה תקומו מוקדם ותתארגנו מהר" אמרתי.

"אפ על הרגליים" אמרתי והם קמו מהר, "כזאת יפה וקרצייה כמו חנין זובי" מלמל נתנאל.

"אתה בטוח נתנאל? כי אתה יודע אני יכולה להיות גם כלבה כמוה" איימתי.

"אה לא כפרה" אמר וגירד בעורפו, "יופי, מה אתם מעדיפים מאה שכיבות שמיכה או עשרה ריצות סביב הבסיס בלי הפסקות" אמרתי.

"אני מעדיף לזיין אותך" מלמל שמואל, עומרי נתן לו כאפה.

"על זה מאמי, אתם עושים עשרה ריצות ומאה שכיבות שמיכה ויש לכם חצי שעה לסיים עם זה" אמרתי, הם דפקו לשמואל כמה סטירות.

"עברה דקה נשאר לכם עוד 29 דקות" אמרתי והם רצו בטיל.

-

בטי באה ודיברנו והחצי שעה שלהם נגמרה , "כמה עשית?" שאלתי את נתנאל.

"10 ריצות וארבעים שכיבות שמיכה" אמר בלי אוויר.

חוץ מנייט עומרי תום ושקד כולם לא הספיקו.

"מאוכזבת מכם" אמרתי "יש לכם חצי שעה הפסקה" הוספתי והלכתי משם.

נכנסתי לאוהל והתחלתי לבכות, כל החיילים שם חוץ מנייט ועומרי מסתכלים עליי בתור מישהי שרוצים לזיין, זה כל כך מתסכל, שמעתי צעדים מתקרבים לאוהל ומחקתי את הדמעות במהירות.

"סלין?" נשמע קולו של עומרי, "מה?" שאלתי בלי להסתובב אליו.

"מה קרה?" שאל וסובב אותי אליו, הוא ירד על ארבע והיינו בגובה עיניים, הנחתי את ראשי על כתפו ובכיתי.