Celine and Omri

עונה שנייה/ פרק חמישה עשר:

{ נקודת מבט סלין }
דלת חדרי נפתחה, מחקתי את הדמעות שהיו על לחיי "נזכרתי ביום שראיתי אותך בוכה" מלמלתי וסגרתי את הארון בשקט,

התקרבתי אליו מעט, "ואם אני לא טועה בגללי בכית. בגלל שכאב לך. כאב לך מה שקרה לי.

רצית למות. וזאת גם הייתה הפעם הראשונה שסלחתי לך על שקר ובגידה" אמרתי בקול צרוד.

"אז מה הטעם להאמין לך עכשיו? כבר עשית את זה פעמיים, אומנם לא בגדת אבל שיקרת, אולי תעשה את זה שוב" הוספתי הוא הסתכל עליי ושתק הוא יודע שאני צודקת.

"סלין" מלמל והרמתי את ראשי.

"זה לא יקרה שוב,
בחיים,

כל דבר שיקרה אני אספר לך, ואני בחיים אבל בחיים לא אבגוד בך, אני אוהב אותך תמיד, אם את לא רוצה לקבל אותי בחזרה, אני אעזוב אותך בשקט" אמר והסתכל עלי .

לקחתי את ידו והנחתי אותה על בטני,

"יש לנו בן" לחשתי
"בת" הוספתי בחיוך
"ובן" סיימתי.

"י-יש ל-לנו שלישיה?" שאל והנהנתי הוא קירב אותי אליו בידו החופשייה ונישק אותי,

-

כעבור שלושה חודשים:
נשמתי בכבדות, "תלחצי את בפתיחה שמונה, את לא יכולה לעשות קיסרי" צעקה המיילדת,

הסתכלתי על עומרי שעוד שנייה עמד להתעלף, אחזתי בידו החמה ולחצתי עליה בזמן שלחצתי על הבטן, "יצא הראש תלחצי שוב" צעקה ולחצתי עוד שלוש לחיצות,

קול בכי נשמע ברקע, "בן" צעקה ונתנה למיילדת השנייה "הראש בחוץ תלחצי" הוסיפה ולחצתי שוב ושוב ושוב עד ששמעתי בכי נוסף,

"בן" צעקה ונשמתי בכבדות שוב, כאב לי כל כך,

"בייב את מדהימה" לחש לי עומרי ונשק לראשי המזיע,

"הילדה לא רוצה לצאת" צחקקה המיילדת והסתכלתי עליה במבט רצחני,

עומרי ליטף את זרועי ולא הפסיק לנשק אותה, עצמתי את עיניי, הייתי חסרת כוחות,

"תדחפי" צעקה המיילדת אבל כבר לא היה בי כוח,

"אני לא יכולה" מלמלתי בכאב,

"מאמי את יכולה, רק היא וסיימנו, אני יודע שאין לך כוח, גם ליד שלי אין" אמר וצחקתי מעט, הוא חייך ולחצתי בפעם האחרונה, התינוקת יצאה סוף סוף.

-

"אמא גם שאת חיוורת את יפה" אמרה סופי וחייכתי,

"היא דומה לך" מלמלתי וסופי המהמה,

"ושני הבנים דומים לאבא ואליאור" אמרתי ואליאור בדיוק נכנס לחדר,

"מי אמר את שמי?" אמר וקפץ עליי ונישק אותי "ילד כואב לי" זעקתי והוא צחק והתקרב לתינוקות,