Offenders

פרק 13- תינוקת לא לבכות

•הדר•
עברו עוד ארבע ימים של סבל, עוד ארבע ימים בלי אור, היה קר בחוץ כל כך ברמה של 10 מעלות למרות שהיה בסך הכל 17 מעלות בחוץ.

הייתי לבושה בטרנינג וקפוצון מחממים,
לקחתי את הסיגריות שלי וישבתי במרפסת.
העברתי חצי מהזמן שלי במחשבות על הגעגוע שלי לאור, אולי הוא לא אוהב אותי יותר? נמאס לו ממני? אולי לא אכפת לו ממני ובגלל זה הוא לא מתקשר? כל המחשבות האלה עלו לראש שלי, הגעגוע הזה שובר אותי.
הוא חסר לי כל כך וכאלו אני מכירה אותו זמן קצר והוא נכנס לי ללב כל כך מהר.

-'הגבר שלי' מתקשר אלייך-
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות, הוא לא שכח אותי.

הרמתי את האייפון מהשולחן ועניתי מהר לשיחה
"הלו" עניתי בקול חלש וחיכיתי רק לשמוע אותו
"יפה שליי, הערתי אותך?" שאל בקול מודאג, אכפת לו ממני "ברור שלא, אני לא מצליחה להירדם איך אתה?" החזרתי לו מודאגת אפילו יותר.

זה לא קל שחבר שלך קרבי ואת כמעט ולא רואה אותו, ואת חוששת מכל מה שקורה שם.

"אני צריך אותך" אמר בקול שבור והוסיף
"את עוד מחכה לי?" נשברתי, הוא מתגעגע אליי יותר ממה שאני חושבת.
אני ממורמרת יותר מידי, הוא אוהב אותי ודואג לי ואין כמוהו "אף פעם לא הפסקתי לחכות" עניתי בחיוך שכנראה רק אני רואה

"אני מתגעגעת אלייך יותר מידי, הגעגוע שובר אותי" עניתי ושמרתי את הדמעות בפנים.
איך זה שכל פעם שאני רק אחשוב עליו או אדבר איתו אני הופכת לברז מהלך, מה נהיה ממני?

"אהבת חיי אני אוהב אותך רק עוד קצת נשבע לך" אמר ושוב החזיר במהירות "אני לא יכול לדבר יותר, אוהב אותך" נאנחתי ונשארתי על הקו בשביל שהוא ינתק ראשון והרגשתי משהו נוזל על הפרצוף שלי, אולי נמס לי המצח?

"אני אוהב אותך תינוקת לא לבכות" אמר שוב.
כמה אירוני הא? לבקש מתינוקת לא לבכות זה כמו לבקש מכלב לא לנבוח, חוץ מזה תראו לי בן אדם יותר מדהים ממנו, הוא בעצמו שבור והוא גם בן אדם ועדיין הוא מנסה לעודד אותי.

"פשוט תחזור כבר" החזרתי בקול עצוב
הוא נאנח והבנתי שהוא כבר חייב ללכת ואני סתם מעקבת אותו אז ניתקתי את השיחה
וזרקתי את האייפון איפה שהוא.
קיפלתי את רגליי והנחתי את ראשי בפנים
בשביל שלא ישמעו אותי בוכה

כנראה עבר הרבה זמן כי לא שמתי לב שאבא יושב בכורסה שמולי, "מה קרה ילדה שלי?" שאל והתלבטתי אם לספר לו או לא, בכל זאת אבא שלי ראש המאפייה של ישראל אבל הוא עדין אבא שלי שגידל אותי ולימד אותי כל מה שאני יודעת.

אני גם לא יודעת איך הוא יקבל את זה שיש לי חבר שגדול ממני בשלוש שנים.

"אתה הולך לכעוס עליי" אמרתי והסתכלתי עליו,  הוא כיווץ את גבותיו ללא הבנה, ניענעתי בראשי כשסימן לי לספר לו "קחי את הזמן שלך יפה שלי" הוא לא הלחיץ אותי אלא נתן לי את הזמן שלי,

סידרתי את המשפט בראש שלי מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, לקחתי אוויר ולבסוף הדבר היחיד שיצא לי מהפה היה "יש לי חבר" הוא השאיר את הפרצוף הרגיל והאבהי שלו ולא היה מופתע בכלל "והוא גדול ממני בשלוש שנים" השפלתי מבט לא מוכנה לראות את פרצופו.

"את אוהבת אותו באמת?" שאל לפתע והרמתי את מבטי והנהנתי "כן"
מבטו הקשוח התרכך והא סימן לי לבוא לשבת עליו "אם הוא עושה אותך מאושרת אז שאני ימנע את זה ממך?" חייכתי חיוך ענקי וחיבקתי אותו חזק

"חשבתי שתכעס" אמרתי ושיחקתי עם החולצה שלו. "אני לא כועס, אני מגונן. יש לילדה שלי חבר וכשאני אפגוש אותו אנחנו נעשה שיחה רצינית הא" אמר ופרע את שיערי וצחקתי בשקט

"בגללו את בוכה?" שאל והנהנתי "מה הוא עשה לך?" המשיך לשאול באיום "הלך לצבא" עניתי והנחתי את ראשי על צווארו והוא נאנח וליטף את שיערי, מפה לשם הייתי כבר במיטה בחלום השמיני.