너 때문에 ♡ בזכותך

- 1 -

יום שישי, אמא שלי כהרגלה במטבח מבשלת. שלחתי יד לטלפון להציץ בשעון, 9 בבוקר, 'מעולה' מלמלתי לעצמי והתרוממתי לישיבה. מחר אנחנו נפגשים, הפרפרים בבטן אף פעם לא עזבו. תמיד התרגשתי מהפגישות שלנו, גם אחרי כמעט ארבע שנים של זוגיות. קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן, אני הולכת לקנות בגדים ואולי גם נעליים. 'נתייפיף קצת בשבילו' חשבתי לעצמי.

צועדת לכיוון המטבח הרתחתי את המים בקומקום, "אמא, רוצה תה?" שאלתי אותה, כמובן שהיא תענה בחיוב, אף פעם היא לא תסרב לתה שלי. הכנתי לעצמי קפה ולה תה והלכתי לחדרי בחזרה.

לקחתי את הטלפון בידיי, 'הודעה מאהובי ♡' "תתקשרי אליי כשתתעוררי." בלי לחשוב פעמים חייגתי אליו, "בוקר טוב, מאמי שלי, איך ישנת?" שאלתי בסקרנות. "דאנבי..." הוא קרא בשמי דרך הטלפון "בואי נפרד." הוא אמר בלי למצמץ כלל, אחרי כמעט ארבע שנים של זוגיות. "מה אמרת?" שאלתי מופתעת, לא מאמינה למה שאני שומעת כרגע, להפרד? מה? על מה הוא מדבר? אנחנו אמורים להפגש עוד כמה שעות. "אתה רציני?! בטלפון? באמת?" הצלחתי להוציא מפי אחרי כמה שניות של שקט, חשבתי שהכרתי אותו, הוא היה האהבה הכי גדולה שלי, כך חשבתי לפחות. "אם זה מה שאתה רוצה." אמרתי וניתקתי את הטלפון.

התיישבתי על המיטה, לא מבינה מה קרה כאן הרגע, לוקחת את הפלאפון שלי וכותבת עם דמעות בעיניים. "אני מבינה שרצית להפרד, אבל למה ככה? אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, זה מה שמגיע לי? אחרי כל השנים האלה, היה לך קשה לחכות למחר? אתה פחדן. אני לא רוצה לשמוע ממך יותר בחיים!" שלחתי לו. פחדן, פחדן, פחדן. זה מה שאתה. "אני מצטער. " הוא ענה בתגובה. 'דביל!' חשבתי לעצמי.

שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה, "דאנבי, דאנבי, דאנבי!" אמא שלי קראה בשמי ואני רק הסתובבתי אלייה, לא מצליחה להוציא מילה מפי, הדמעות הציפו את עיני וזלגו ללא סוף. "אמא, נפרדנו." הצלחתי סוף סוף להגיד כשהיא התיישבה על מיטתי. מושכת אותי אליה לחיבוק חם. "הוא מפסיד, ילדה שלי, הוא עוד יתחרט." אמרה וחיבקה אותי חזק יותר, והדמעות לא פסקו לרגע.

השעות עברו ואני רק שכבתי במיטה ובהיתי באוויר. אני רוצה ללכת מכאן. אני רוצה להתרחק מכאן. קמתי מהמיטה, מחטטת בארון, מחפשת את הדרכון שלי. מצאתי- בודקת תאריך תפוגה, 2020 מעולה. הדלקתע את המחשב הנייד שלי, 'קוריאן אייר, טיסות לקוריאה', 'יום שבת ב11 בבוקר..מעולה.' לחצתי על הזמן. שולחת הודעה לחברה שחיה שם "מינהי, אני באה אלייך!" הצבתי לה עובדה, במילא היא שיגעה אותי שאבוא אלייה קצת. "באמת?! את משקרת." ענתה במהירות. "יש לי טיסה ב11 בבוקר אני אגיע אלייך בסביבות 10, תאספי אותי מאינצ'ון, טוב?" שלחתי בחזרה. "ברור!" ענתה במהירות והוסיפה מלא לבבות. התחלתי לארוז כמה דברים שיהיה לי לשבוע, את השאר אני כבר אקנה שם. הלכתי להודיע להוריי על ההחלטה לעזוב קצת ולהתרחק.

השעה 11 הגיעה במהרה, עליתי על הטיסה לקוריאה,  עוזבת למקום האהוב עליי. "עכשיו אני יכולה לנשום!" אמרתי כשירדתי מהמטוס ונשמתי את אוויר קוריאה, הדמעות שוב מילאו את עיני. מינהי חיכתה לי עם בלונים ושלט ענקי שכתוב עליו 'ברוכה השבה.' כמעט 4 שנים שלא הייתי כאן. "ברוכה השבה הביתה!" אמרה מינהי וחיבקה אותי בחום. "בואי, ג'ימין מחכה לנו בחוץ." הוסיפה לאחר רגע. "מי?" שאלתי, לא מבינה על מי היא מדברת, "רגע, OMG, ממתי?" שאלתי כשנפל לי האסימון, "הבחור הזה שרצית, זה שהוא איידול?" שאלתי בקול. "שקט!" אמרה וכיסתה את פי, "אני אספר לך בבית בואי כבר." אמרה וצחקקה. החיוך הזה שלה, הברק בעיניים כבר סיפקו לי את התשובה. 'סוף סוף משהו טוב' חשבתי לעצמי.

הגענו לדירה המקסימה שלה שפעם הייתה שלנו, גאנגנאם הצבעונית, כל כך התגעגעתי. הלכתי לחדר שהיה פעם שלי, "יו! השארת את החדר אותו הדבר? לא השכרת אותו כמו שאמרתי לך?" שאלתי בפליאה שראיתי שהכל נשאר כמו שעזבתי. "לא, הוא חיכה רק לך." מינהי ענתה וחייכה. "אני אוהבת אותך חברה שלי, כל כך התגעגעתי אלייך!" אמרתי והסתובבתי לחבק אותה. "עכשיו תפרקי את המזוודות, תודיעי לאמא שלך שהגעת ותלכי לישון, מחר תספרי לי הכל." אמרה חברתי בחום. "אוקיי." עניתי לא הייתי צריכה להגיד כלום, היא הרגישה אותי, ככה תמיד היינו.

נכנסתי למקלחת, לבשתי את הפיג'מה שלי ויצאתי לסיבוב בשכונה. הגעגוע למקום הזה היה חזק, הייתי חייבת להסתובב קצת. 4 שנים זה יותר מדי זמן, אני בטוחה שהשתנו דברים, צעדתי בשביל לכיוון הפארק שאני כל כך אוהבת. בצד שמאל ראיתי קבוצה של ילדות שמחכות, הצצתי בשעון שהראה את השעה 1 בלילה, גם אנחנו היינו ככה, חשבתי לעצמי. מסתכלת עליהן ומחייכת, כמה אנשים יצאו מהבניין והן החלו לצרוח "אופה!" הם נכנסו במהירות לרכב שחור ונסעו משם. קוריאה, התגעגעתי אלייך.

צועדת לכיוון הפארק שלי והרכב השחור ממקודם עבר לידי ונעצר. "דאנבי." שמעתי את שמי, מה? איך הוא יודע את שמי? התקרבתי לחלון שנפתח בפתאומיות, והוא, הוא היה קרוב לפניי, קרוב מדי. "דאנבי." שמעתי שוב את שמי, אבל לא מהבחור שהיה לפניי, הסטתי את מבטי, "הו, אתה חבר של מינהי, ג'ימין נכון?" אמרתי בביטחון. "נכון, את רוצה טרמפ?" ענה לי בשאלה וחייך אליי. "לא, אני מכירה את האזור, אני נהנת מהמזג האוויר הקריר טיפה, תודה." סרבתי בנימוס. מרגישה את מבטו של הבחור האחר בגבי. "ג'ימין, לילה טוב." אמרתי והתרחקתי מהרכב והמשכתי לכיוון הפארק שלי.