너 때문에 ♡ בזכותך

- 16 -

סיימנו לאכול, הבנים האלו כל כך מקסימים והקשר בינהם מדהים בעיני. "ג'ין אני אנקה כאן" אמרתי והתחלתי לפנות את השולחן. "אני אעזור לך" אמר הוסוק ואסף את הכלים הנוספים שהיו על השולחן. "תודה" אמרתי וחייכתי לעברו. התחלתי לשטוף את הכלים בזמן שהבנים ישבו בסלון. "דאנבי?" אמר טהיונג בקול שקט לאוזני. "אני יכול להתייעץ איתך במשהו?" הוא שאל. "בוודאי טאה במה אוכל לעזור?" עניתי במהירות והוא חייך בעקבות הכינוי לשמו. "טאה, אני אוהב את זה" הוא אמר וצחקתי קלות. "הכרתי מישהי חמודה, הבעיה שלא נראה לי שהיא מודעת לקיומי" הוא אמר והשפיל את מבטו, "מה זאת אומרת לא מודעת לקיומך?" שאלתי בחוסר הבנה.

"טוב, ראיתי אותה כמה פעמים כאן פארק שלנו בזמן שטיילתי עם הכלב שלי, והיא נראתה ממש חמודה, אבל אף פעם לא דיברתי איתה רק חייכנו אחד לשני והיא ממש מוצאת חן בעיני" הוא אמר וראיתי עצב בעיניו, "הו טאה אתה כזה מקסים, פעם הבאה שאתה רואה אותה תיגש אליה תדבר איתה" אמרתי "אני רוצה אבל כנראה שהיא עברה דירה כי היא כבר לא מגיעה לפארק שלנו." הוא אמר במבט עצוב שוב. "אל תדאג אם נועדתם להיות אתה תפגוש אותה שוב." אמרתי ופרסתי את ידי לחיבוק. "תודה נונה" הוא אמר וחיבק אותי בחום.

"תודה על הארוחה, שמחתי להכיר את כולכם" אמרתי בזמן שנפרדתי מכל הבנים לשלום ויצאתי מהדירה. "בי נונה, נתראה" הם ענו כולם ביחד. יצאנו מהדירה, אני וג'ונגקוק, וצעדנו הביתה, "מחר יש לנו קונצרט, אז לא נוכל להיפגש" הוא אמר ואחז בידי קרוב יותר אליו. "אני יודעת" אמרתי "מתי נוכל להיפגש שוב?" שאלתי "אני מקווה שניפגש לפני שאני טס לסיבוב הופעות בחו"ל" הוא ענה בקול חושש טיפה. "גונגקוק, נשארו לי 3 חודשים כאן, אתה יודע נכון?" אמרתי בקול חנוק, מחזיקה את הדמעות. אסור היה לי להישאר בקוריאה יותר מחצי שנה, "אני יודע" הוא אמר ונעצר.

"בואי נתחתן" הוא אמר פתאום.
"מה?" אמרתי מבולבלת.
"בואי נתחתן!" הוא אמר שוב בביטחון.
"מה פתאום!" עניתי במהירות.
"אם נתחתן אז לא תצטרכי לעזוב" הוא אמר והסתובב אלי. שיחררתי את ידי מידיו בעצבנות.
"אני לא רוצה לעשות דבר כזה! אני רוצה להתחתן עם הבחור שאיתו אני רוצה להקים משפחה! אני רוצה שהחתונה שלי תיהיה עם המשפחה שלי ושלו. אני ממש לא הולכת לעשות את זה רק כדי שאוכל להישאר כאן." אמרתי בעצבים.
"זה אומר שאת לא רוצה להתחתן איתי גם בעתיד?" הוא אמר בקול רועד טיפה.
השאלה שלו הפתיעה אותי, לא חשבתי שהוא חושב על זה, הוא צעיר מידי.
"אני רוצה, אבל אני לא רוצה להתחתן איתך שהסיבה היא שאני לא אעזוב" אמרתי בקול לוחש.
"אז תתחתני איתי?" הוא אמר שוב.
"די, תפסיק, אני גם לא רוצה לעזוב אבל זה לא הפיתרון שלנו. אני אנסה למצוא דרך. אני לא רוצה שהחתונה שלנו תיהיה בגלל שאתה לא רוצה שאני אעזוב." אמרתי והתקרבתי אליו לחיבוק.
"אנחנו ניהיה בסדר" אמרתי וחיבקתי אותו חזק יותר.

הגענו לדירה שלי, ג'ונגקוק נראה מדוכדך קצת. "קוקי" אמרתי והתיישבתי לידו בספה מניחה את ראשי על רגליו. "אני אוהבת אותך" אמרתי לו הרגשתי צורך להגיד לו את זה אחרי מה שקרה לפני כמה דקות. הוא שתק. הרגשתי צביטה בלב, לא חשבתי שזה יכאב לי כל כך. "בוקר טוב" אמר ג'ימין כשיצא מהחדר של מינהי עם בוקסר בלבד. "היונג, בגדים! בבקשה" אמר ג'ונגקוק וכיסה את עיני. "צודק, סליחה מתוך הרגל" אמר וחזר לחדרה של מינהי ולבש מכנס. "לפי החיוך אני מבינה שהסתדרתם אתמול" אמרתי והתרוממתי מג'ונגקוק. "כן, תודה רבה לך" אמר לי ג'ימין.

"ג'ימיני~" צעקה מינהי מחדרה. "בוא~" צעקה שוב. וג'ימין כאילו קיבל פקודה הלך לחדרה. אני וג'ונגקוק המשכנו לשבת בסלון, קצת רחוקים אחד מהשני. התחיל להיות קריר, גשם, אז קמתי להביא שמיכה מחדרי. כשחזרתי הוא הכין לנו משהו לנשנש בזמן שאנחנו מול הטלויזיה. התיישבתי בספה, הוא הגיע והתיישב בצד השני שלה. "אני לא רוצה להיות רחוקה מימך" אמרתי ונצמדתי אליו. "אני לא מבין אותך", הוא לחש ומיקם אותי בין רגליו, אחז בפני, "אני אוהב אותך, בחיים לא אהבתי ככה, והמחשבה שאת אמורה לעזוב עוד 3 חודשים אוכלת אותי, אז למה? למה שלא נתחתן? את רוצה עם המשפחות שלנו בסדר, אני אדאג להביא את המשפחה שלך לכאן. רק אל תעזבי. בבקשה" הוא אמר ומשך אותי אליו לחיבוק חזק.

ליבי נקרע מהמילים שלו, אבל לא רציתי שבגלל סיבה כזו נתחתן, "אני אוהבת אותך אבל אני לא רוצה שנעשה את זה ככה, כבר הגשתי בקשה לויזת עבודה, אני מחפשת עבודה, אם אני אמצא אני לא אצטרך לעזוב, חתונה לא אפשרי, אתה חושב שהחברה שלך תסכים לזה? בחיים לא ! ואני לא רוצה להיות הסיבה שבגללה הקריירה שלך תהרס. אנחנו נמצא דרך, במקרה הכי גרוע, אני חוזרת לישראל לחודש ואז שוב פעם חוזרת לקוריאה לעוד חצי שנה" אמרתי לו וחיזקתי את האחיזה שלי בו.

הוא התנתק בעדינות מהחיבוק שלי, "לא חשבתי על זה" הוא אמר כשהזכרתי את החברה והקריירה שלו. "אני אוהב אותך" הוא אמר נשמע כאילו אומר את זה כתודה שאני מנסה למצוא עוד דרכים כדי לא לעזוב. "אין דייט היום?" אמרתי מנסה לשנות את האווירה. "לא אין, אני רוצה להיות איתך היום" הוא אמר ומשך אותי אליו. "ערב ביתי" הוא אמר שוב ונישק את שפתי באהבה.

"שלג~" צעקה מינהי והעירה אותי ואת ג'ונגקוק משינה. כנראה שנרדמנו בזמן שצפינו בסרט. "יא~ דאנבי, שלג" היא צעקה בזמן שצעדה לכיוון הסלון. התרוממתי מג'ונגקוק והלכתי לחלון. הדבר שאני הכי אוהבת בחורף, שלג. ג'ונגקוק חיבק אותי מאחורה עם השמיכה בזמן שבהיתי בשלג היורד, "לפחות תסגרי את החלון" הוא אמר והצמיד אותי אליו. "שים נעלים אנחנו יורדים למטה" אמרתי בהתרגשות והלכתי להתארגן. "ממש בת 24" אמר וצחק. ירדנו למטה והשלג כבר התחיל להערם. מינוס 5 מעלות, האף שלי הפך אדמדם וג'ונגקוק היה מרוצה מהמראה הזה. "תמונה" אמרתי לו והוא הנהן בחיוב. התקרבתי אליו עולה קצת על קצות אצבעותי, לוחצת על 'הצלם',
3
2
1
הוא סיבב אותי אליו ונישק את שפתי.
"אני אוהב אותך" הוא לחש לשפתי כשהתנתק מהן. "אני אוהבת אותך" עניתי לו. "מה את אומרת יצא לנו תמונה יפה?" שאל מתגרה בי קצת, אני רק צחקקתי. פתחתי את התמונה, "ואו~" אמרתי בהתרגשות. השלג שירד סביבנו נתפס בתמונה בזמן ששנינו עומדים אחד מול השני וכובעי המעילים שלנו מסתירים את פנינו. למרות שלא רואים את הפנים שלנו "אני אוהבת את התמונה הזו" אמרתי ובהיתי בתמונה. "גם אני" הוא אמר. המשכנו לשחק בשלג עוד קצת וכשהתחיל להחשיך עלינו בחזרה לדירה. מינהי הציעה שנצא למסעדה אבל היה קר מידי בחוץ אז הצעתי שנבשל משהו איטלקי, "אוקי" הם אמרו כולם בהסכמה. מינהי עזרה לי במבטח בזמן שג'ימין וג'ונגקוק ישבו בסלון משחקים בסוני.

"גונגקוק" אמר ג'ימין בקול שקט מעט, כדי שאני ומינהי לא נשמע. "מה קרה?" הוא שאל "אתה נראה קצת עצוב" שאל ג'ימין בסקרנות את הצעיר שבהה במסך הטלויזיה כתוצאה מהשאלה.
"אני חושב להיפרד מדאנבי." אמר ג'ונגקוק.