너 때문에 ♡ בזכותך

- 2 -

הגעתי לפארק, מדהים איך למרות שעברו ארבע שנים כלום לא השתנה, אפילו הריח נשאר זהה. התקרבתי לנדנדות, מתיישבת לי על הנדנדה האדומה מתחילה להתנדנד ונושמת את האוויר הקריר עמוק לריאותיי. מבלי לשלוט בזה הדמעות פשוט החלו לרדת, שוב.

"הכל בסדר?" אמר קול לא מוכר, סובבתי את ראשי והיא ישבה על הנדנדה לצידי. "אממ, כן." אמרתי וניגבתי את הדמעות. "את נראת קצת עצובה, רוצה לדבר על זה?" שאלה בשנית. "אני דאנבי." אמרתי וקדתי קלות, "סאנהיי" היא הציגה את עצמה. "נעים להכיר אותך סאנהיי." אמרתי בחיוך וחזרתי להתנדנד. "אז.." היא אמרה לי, "בא לך לדבר איתי על זה?" שאלה שוב. הרגשתי מוזר לדבר עם אנשים שאני לא מכירה ועוד על נושא כזה אבל היא גרמה לי להרגיש כאילו אנחנו מכירות שנים אז פשוט סיפרתי לה. "אני והבן זוג שלי נפרדנו, אתמול עליתי על טיסה לקוריאה ועכשיו אני כאן במקום האהוב עליי ככה ש.." הדמעות הציפו את עיני שוב ועצרתי את הנדנדה. "אני פשוט לא שולטת בזה." אמרתי ושפתיי פשוט חייכו אליה כשעיני דומעות מעצמן.

היא התרוממה מהנדנדה שלה וחיבקה אותי קרוב אליה. "אני לא מכירה אותך, אבל אני יכולה להגיד לך שהחמש דקות האלו איתך הספיקו לי כדי להבין כמה בן אדם טוב את, אז ההפסד כולו שלו." היא אמרה בזמן שליטפה את גבי בעדינות ובניחום. "את תמצאי את האחד." הוסיפה ואני בתמורה צחקקתי. "הספיק לי." אמרתי והיא התרחקה ממני מסתכלת עלי במבט לא מבין. "אני לא מאמינה באהבה יותר." אמרתי וחייכתי בשנית.

והיא, היא פשוט חיבקה אותי חזק יותר ולא הוציאה מילה. "שמחתי להכיר אותך סאנהיי." אמרתי כשהרפנו מהחיבוק. החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש בסופ"ש הקרוב וכך נפרדנו לשלום אחת מהשנייה. רק בקוריאה.

החלטתי להישאר עוד קצת בפארק האהוב עליי אז עשיתי קצת סיבוב וחזרתי לנדנדות. מתנדנדת לי בהנאה, עוצמת טיפה את עיניי ושולחת את ראשי אחורה. נהנת מהרוח שמעיפה את שיערי. הטלפון שלי צילצל. בחרתי להתעלם, רוצה להתנתק קצת. אז אני הגברתי את מהירות הנדנדה שלי. הזמן עובר מהר כשנהנים, לא שמתי לב והשעה כבר הייתה 4 לפנות בוקר.

יצאתי מהפארק וצעדתי בחזרה לכיוון הדירה שלנו, עברתי בחנות נוחות מחפשת משהו טעים לאכול, בוהה בכל הסוגי ראמיון, מה לבחור? מה טעים יותר? "זה." קול של גבר אמר, הסתובבתי אליו, "הו אתה החבר של ג'ימין, לא?" אמרתי בקול. "כן." הוא חייך והוריד טיפה את ראשו. הרמתי את מה שהוא אמר "טעים?" שאלתי. "כן, הכי טעים." הוא ענה. "חריף?" שאלתי, "קצת." השיב. "תודה." אמרתי וחייכתי אליו. "בכיף." הוא ענה. "ג'ונגקוק." הוסיף. "דאנבי." השבתי והסתובבתי לכיוון הקופה לשלם על הארוחה שלי, וג'ונגקוק עשה את אותו הדבר. "שנאכל ביחד?" הוא הציע בחמידות. "כן, למה לא?" השבתי בחיוך, שונאת לאכול לבד ככה שחברה לא תזיק לי.

"אז בת כמה את?" הוא שאל, "תנחש." עניתי לו "אמ~ 22, אם את מכירה את ג'ימין היונג." אמר וחייך קצת בזמן שאכל את הראמיון שלו והשפריץ קצת מהנוזל על האף שלו.  צחקקתי מהמראה הזה וניקיתי את האף החמוד הזה שלו, האינסטינקט הזה שלי, "אני בת 24." אמרתי. "אבל נחמד שאתה חושב שאני צעירה יותר." חייכתי ואכלתי גם אני מהראמיון שלי, כמה משעשע גם שלי השפריץ לי על האף, ג'ונגקוק שלח את ידו לפניי וניקה לי את האף. "בת 24 אבל עדיין מתלכלכת כשהיא אוכלת." אמר וצחק. הסתכלתי עליו וצחקתי כתגובה לסיטואציה המשעשעת הזו.

"בן כמה אתה?" שאלתי בסקרנות. "20." הוא ענה והשפיל את מבטו. "ואו, אתה צעיר." אמרתי וחזרתי לאכול "כן." הוא אמר, אני מדמיינת או שהוא נשמע קצת מבואס מהתגובה שלי. "איך את מכירה את ג'ימין היונג?" שאל, הוא מנסה להעביר נושא? צחקקתי לעצמי, מה עובר עליי? מה אני מדמיינת שטויות? 

"הוא יוצא עם חברה שלי." עניתי בהתרגשות. "הו, את חברה של מינהי נונה." הוא אמר בהתרגשות "כן." עניתי מצחקקת. "זה טוב, זה אומר שנוכל להיפגש הרבה." אמר והכניס עוד ביס מהראמיון שלו לפה. "מה? למה?" שאלתי מבולבלת. "איך אתה קשור אליו?" שאלתי לא מבינה מה הקשר בין השניים. "אנחנו באותה להקה." הוא ענה מחוייך "אתה איידול גם? טוב, כמובן, אתה מהמם!" אמרתי בלי להניד עפעף. רגע, הוא הסמיק מהמילים שלי.

"תודה שאכלת איתי." אמרתי כשראיתי ששנינו סיימנו את הראמיון שלנו, הרמתי את הקערה שלי וגם את שלו, שוב אינסטינקט מרגיז כזה שמשום מה גרם לקוקי לצחקק. "אני מחבב אותך, את חמודה." הוא פשוט אמר את זה. "יא קוקי! אתה לא יכול לדבר ככה לנונה שלך." אמרתי מעקמת פרצוף.
למה אני מרגישה פתוחה איתו כל כך?
הרגע הכרתי אותו !
הוא רק צחק. " אוקיי נונה, סליחה." הוא אמר והמשיך לצחוק.

"כדאי שנזוז, כבר 5 בבוקר." אמרתי. "אני יכול ללוות אותך הביתה?" הוא שאל בצורה חמודה ביותר. "בכיף." עניתי בלי לחשוב על זה בכלל. הדירה שלי לא רחוקה מהחנות נוחות, ג'ונגקוק סיפר לי קצת על עצמו ואני הקשבתי בכיף, הוא ילד ממש חמוד. "תודה שליוות אותי." אמרתי כשהגענו לכניסה של הבניין שלי. "תודה שאכלת איתי, נונה. " הוא אמר וחייך אליי. "בכיף, לילה טוב." אמרתי ונופפתי לו לשלום כשצעדתי לכיוון הבניין.

"רגע, נונה!" הוא קרא. "תביאי לי את הטלפון שלך." הוא אמר כשהתקרב אליי והושיט לי את הטלפון שלו, אייפון 7 פלוס, "הו טלפון חלומותי." אמרתי והקשתי את המספר שלי. "מתנה ממעריצות." הוא אמר ושלח לי הודעה. "תשמרי את המספר שלי, לילה טוב נונה." הוא אמר והתחיל להתרחק מהבניין שלי. "לילה טוב, קוקי!" צעקתי ונופפתי לו לשלום ועליתי לדירה שלנו. "קוקי." מצאתי שם להדביק לו, חשבתי לעצמי בזמן שעיניי החלו להעצם.