너 때문에 ♡ בזכותך

- 32 -

ליבי דפק במהירות. "מה אתה זוכר?" שאלתי בלחש, מפחדת לפתח ציפיות, מפחדת שהוא לא מתכוון אלינו, "אני זוכר אותך ואותי בשלג, התמונה שאני אוהב, התמונה שיש לי על המסך, זה אנחנו, זה אני ואת" הוא אמר ללא מעצור "את נפלת וקיבלת מכה בראש, בגללי את היית מחוסרת הכרה חודש, אני זוכר" הוא המשיך להגיד. הנחתי את ידי על הפה שלי המומה מהמצב, הדמעות לא מפסיקות לרדת.

"אתה זוכר שדיברת עם ג'ימין?" שאלתי בצפייה שהוא לא זוכר שהוא רצה להיפרד מימני, "כן, אבל את הבנת לא נכון, אני לא רוצה להיפרד מימך, אני נלחצתי, אני פחדתי לפגוע בך רק רציתי שתיהיה מאושרת, אני לא רוצה להיפרד מימך" הוא אמר ולקח אותי בין זרועותיו חזק. "אני כל כך מצטער אני כל כך מצטער הכל באשמתי" הוא אמר והדמעות לא הפסיקו לרדת.

"ג'ונגקוק" אמרתי בקול חנוק מדמעות, "תודה שחזרת" המשכתי, "תודה שחיכית לי בסבלנות" הוא ענה והסתכל לתוך עיניי. "תודה שלא וויתרת עלי" הוא הוסיף ולקח את שפתי לנשיקה חמה. נשארנו ככה כמה רגעים טובים האפצ'י שלי די קטע את הרגע הרומנטי הזה. "טוב טוב כדאי שנצא שלא תתקררי לי" אמר ועשה אפצ'י בעצמו, "כנ"ל לגביך קטן שלי" אמרתי ונישקתי את אפו החמוד שהיה אדום מעט. "בואי את צריכה שימלה ואני צריך חליפה" הוא אמר בהתלהבות, התרומם מהריצפה והרים אותי גם.

"נכון, שופינג" אמרתי נרגשת. הוא החזיר על עצמו את הגדים שלבש ואני שמתי ג'ינס כחול וחולצת סריג לבנה עם נעלי בובה בצבע ורוד עתיק. "אתה רוצה שנעבור בבית שלך שתחליף בגדים?" שאלתי כשראיתי אותו לבוש בצורה מהודרת מידי, "לא אני אקנה בקניון איזה ג'ינס או משהו" הוא אמר ובחן את גופי. "מה?" שאלתי כשראיתי אותו בוחן אותי ככה, "אולי אני אקנה ג'ינס כחול חולצה לבנה ונעלי ספורט בצבע ורוד עתיק כמו שלך" הוא אמר וחייך לעברי. "כן" אמרתי בהחלטיות וחייכיתי מאוזן לאוזן.

"איך את אוהבת את זה" הוא אמר ומשך אותי אליו, מעביר את אצבעותיו בתוך שיערי, מרים את פני אליו, "אני אוהב אותך" אמר ולקח את שפתיי לנשיקה, מחדיר את לשונו לתוך פיי, משחק עם הלשון שלי, מכניס את ידו לכיס האחורי של הג'ינס שלי ומקריב את גופי אליו צמוד יותר, לוקח את השפה התחתונה שלי בין שיניו ונושך בעדינות, חוזר לנשק את שפתי בעדינות ובנשיקות קטנות. "אוח את חמודה כל כך" הוא אמר כשהתנתק משפתיי. "אני יודעת" אמרתי וקרצתי לעברו, "יא~אל תקרצי לי ככה" הוא אמר והסתיר את פני עם ידיו, "מה? למה לא?" שאלתי בתמימות.

"כי אני לא אעמוד בחמידות הזו" הוא אמר והזיז את ידיו מפני, "אוח~" הוא אמר שוב ומחץ את פניי עם שתי ידיו ונישק את שפתיי ללא הפסקה. "קו..קי.. אנ..חנו.. צר..יכי..ם.. לצ..את" אמרתי לאט כל פעם שהוא התנתק משפתי, "צודקת, מצטער" הוא אמר ונישק את שפתי שוב. צעדנו לכיוון התחנת אוטובוס, ״אולי ניקח מונית, יסתכלו עלינו יותר מידי אנשים״ אמרתי לחוצה קצת. ״לא!״ אמר ג׳ונגקוק בנחרצות, ״אמרתי לך אני לא רוצה להיות כמו מינהי נונה והיונג, זה שהזיכרון הישן חזר לא אומר שהחדש נשכח״ הוא אמר ונישק את שפתיי, ברחוב, באמצע היום. ״אתה אמיץ מידי, אבל מה באנג שיק אופה אומר?״ שאלתי מודאגת, ״המילה היחידה שיצאה לו מהפה זה ׳פייטינג׳ ככה שפייטינג לנו״ הוא ענה ושילב את אצבעותיו בידי. התחושה הזו של האצבעות הארוכות והרזות שלו על ידי הקצרות גרמה לצמרמורות בכל גופי, הלחיים שלי האדימו מעט והוא שם לב לזה, ״את מוכנה להפסיק לשגע אותי גם ברחוב״ הוא לחש לי קרוב מידי באוזן, הרגשתי את גופי בוער מהלחישות שלו.