너 때문에 ♡ בזכותך

- 20 -

השעה הייתה 8 וחצי בבוקר שהשעון מעורר שלי צלצל. שלחתי יד מתחת לכרית וכיביתי את הצלצול הנעים, קאבר של ג'ונגקוק Nothing like us, הקול שלו, לוקחת את רגליי לחזה שלי, איך אני אמורה להתגבר על האהבה הזו? חשבתי לעצמי והדמעות חזרו לרדת. אני חייבת להפסיק לבכות! חשבתי לעצמי. אך הדמעות רק התגברו, איך הוא הצליח להיכנס לי ככה ללב בכזו מהירות? איך אפשר להתגעגע עד כאב למגע של מישהו? לריח של גופו? "אני מתגעגעת אליך כל כך." אמרתי לאוויר. עד לפני חודש הייתי מתעוררת בין זרועותיו. "אתה חסר לי." אמרתי שוב לחדר הריק, משחררת את רגשותיי הכנים. 'אני צריכה להתארגן' חשבתי לעצמי והרמתי את עצמי מהמיטה, קצת מסוחררת, טוב, בכיתי עד שנרדמתי, צעדתי לכיוון המקלחת, פותחת את הברז בודקת אם יש מים חמים, מעולה, אני זקוקה למקלחת טובה, חשבתי לעצמי והתפשטתי.

"מינהי, את יכולה להביא לי מגבת?" צעקתי כי שמעתי רעשים בבית, חשבתי שהיא ערה. "מינהי?" צעקתי שוב, "מגבת." הוספתי מהר. "אמ~היא לא כאן" ענה קול מוכר מאחורי הדלת, ג'ונגקוק. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי מופתעת. "ג'ימין אסף אותה ב6 בבוקר, הם נסעו לבוסאן, אבל הוא שכח כאן משהו אז באתי לאסוף את זה." הוא אמר מבוייש קצת. "את צריכה מגבת?" שאל. "אמ~כן, יש לי בחדר מאחורי הדלת, ורודה כזו." עניתי לו. "אוקיי, שנייה." הוא אמר וחזר אחרי כמה רגעים. "אתה יכול להניח את זה על הכיור." אמרתי כששמעתי את הדלת נפתחת, "וזה בסדר אל תדאג, הזכוכית לא שקופה." אמרתי כשראיתי את גבו. "יש מים על הכיור." הוא אמר. "אז תניח על האסלה,רק תסגור אותה קודם." ציינתי. "כמובן." הוא אמר. "תודה." אמרתי.

אחרי כמה דקות יצאתי מהמקלחת, שמעתי דלת נסגרת אז הנחתי שהוא יצא, עברתי בסלון, והוא פתאום בא מולי. "חשבתי שהלכת." אמרתי כשראיתי את דמותו, "א..אני, אני כבר הולך." גמגם מעט. "אוקיי." אמרתי ועברתי אותו במהירות, הוא אחז בידי ומשך אותי אליו. "קוקי, יש לי ראיון עבודה." אמרתי כשהצמיד את גופי אליו. "הריח שלך.." הוא אמר לי והעביר יד בשיערי הרטוב, התענגתי על המגע שלו, רציתי אותו כל כך. "מה איתו?" שאלתי כשגופי ונשימותיי הגיבו למגע שלו. "הוא נעים כל כך." הוא אמר ושלח את ידו לזרועות שלי, מעביר את אצבעותיו בעדינות על גופי העירום והרטוב. "קוקי." לחשתי כשהוא הדביק את שפתיו על צווארי. "תעצור." לחשתי בשנית, אבל לא רציתי שיעצור באמת, השפתיים שלו על גופי היה הדבר היחיד שרציתי להרגיש.

הוא עלה לפני ונעצר מול שפתיי, "למה כל פעם שאני רואה אותך אני מרגיש צורך לחבק אותך, לנשק אותך, להיות איתך?" הוא שאל וזז קצת מגופי, כאילו הוא מחכה לתשובה. "אני לא יודעת..." אמרתי והשפלתי את מבטי. "נוני." הוא אמר וגרם לי להרים את ראשי במהירות ולהסתכל לתוך עיניו. "רק אני קראתי לך ככה, נכון? והקוקי הזה, רק את קוראת לי ככה, נכון?" הוא שאל והסתכל עליי מחכה לתשובה. "ג'ונגקוק, אני חושבת שאתה צריך ללכת." עניתי לו, מפחדת שיקרה לו משהו, רק אתמול השתחררנו שניינו מבית החולים. "אז רק תעני לי על זה, היה בניינו משהו?" הוא שאל והצמיד אותי אליו. "אנחנו חברים..חברים טובים." אמרתי והזזתי את ראשי הצידה.