너 때문에 ♡ בזכותך

- 13 -

ירדנו מהמונית ועלינו בעלייה הקטנה לפרוסט, כשנכנסנו לבר הדבר הראשון שעשינו זה לחפש את ג'ונתן שלנו, "מינהי, את רואה אותו אולי?" שאלתי כשחיפשתי אותו בבר אך ללא הצלחה. "כן, הנה הוא בדיוק יצא מהמטבח. " היא הניפה את ידה גבוה וצעקה, "אופה~". ג'ונתן הרים את ראשו במהירות, הצליל הזה שהיה חסר לו קצת בכל לילה. "אייגו, חברה שלי! הגעת. " הוא אמר בהתרגשות וחיבק את מינהי בחום. "דאנבי?" הוא אמר שקלט אותי לידה. "אני לא חולם, נכון?" הוא אמר, לא נפגשנו 4 שנים אבל שמרנו על קשר, הוא משך אותי אליו לחיבוק חזק. "אופה, התגעגעתי!" אמרתי וזזנו מצד לצד. "גם אני, כלבה רעה שלא באת לבקר במשך 4 שנים." אמר.

הוא הוביל אותנו לשולחן ששמר לנו והביא לנו על חשבון הבית שמפנייה וצ'יפס. "ברוכה השבה!" אמרנו והרמנו כוס שמפנייה שלושתינו. "בואו תמונה!" אמרתי בהתרגשות וכיוונתי את המצלמה. "תשלחי לי אחר כך הכל!" אמר ג'ונתן לי ולמינהי, וחזר לעבודתו. "אחרי 4 שנים, כמה כיף לחזור, מרגישה סוף סוף בבית." כתבתי והעלתי לרשתות החברתיות שלי, המשכנו לשתות אני ומינהי וג'ימין לא הפסיק להתקשר לחברתי. "תעני לו!" אמרתי לה. "די לא רוצה, הוא עיצבן אותי." אמרה ושתתה את המרטיני השלישי שלה. "מינהי, תעצרי! גם 3 כוסות שמפנייה ,גם 3 כוסות מרטיני, גם 4 צייסרים,  מספיק לך להיום." אמרתי למרות שהיא הייתה נראת מפוקסת יותר ממני. "אני בסדר, את צריכה להפסיק, לא אני." היא אמרה וצחקה עליי.

"טוב נו, אני לא שתיינית גדולה, את יודעת, אני עצרתי! רק מים מעכשיו." אמרתי וצחקתי יחד איתה. "אני הולכת לשירותים." היא אמרה לי. "תלכי ישר!" צעקתי לעברה וצחקנו, הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל. "הלו?" עניתי מבלי להסתכל על הצג. "איפה את, לעזאזל?" הקול מהקו השני צעק לעברי, הזזתי את הטלפון מאוזני והצצתי במסך, "אהוב שלי♡" היה כתוב, "ג'ימין? זאת דאנבי." אמרתי במהירות. "מה? איפה היא?" הוא שאל והנמיך את הקול שלו, "בשירותים. " עניתי. "הכל בסדר ג'ימין?" הרגשתי צורך לשאול. "איפה אתן? היא לא עונה להודעות שלי מאז היום בבוקר שהיא עזבה את הדירה." הוא אמר בקול חנוק. "אנחנו באיטוואן, פרוסט, אבל אנחנו כבר מתקפלות." המשכתי להגיד. "דאנבי, אני מתחנן תחכו עד שאני אגיע, אני יוצא עכשיו מהבית." הוא אמר. "אין בעיה." אמרתי. "תודה." וניתק את השיחה.

"את מוכנה להסביר לי מה קרה בינך לבין ג'ימין?" שאלתי את מינהי כשהיא חזרה מהשירותים. "למה את שואלת את זה פתאום?" היא ענתה לי בשאלה. "מינהי! מה עשית?" אמרתי קצת כועסת על חברתי. "הוא רוצה שאני אפגש עם המשפחה שלו..." היא אמרה והשפילה מבט, לא ידעתי איך להגיב. "וזה טוב או רע?" אני שאלתי אותה חצי מגמגמת. "אם הייתי יודעת, היה לי טוב." היא ענתה במהירות. "כאילו אם הוא רוצה שאני אפגש עם המשפחה שלו כדי שיהיה לו תירוץ להפרד ממני, או אם המשפחה שלו לא תאהב אותי כי אני לא קוריאנית? או אם אני לא אסתדר עם אמא שלו? מה אני אמורה לעשות? אני אוהבת אותו כל כך! אני לא רוצה לאבד אותו!" אמרה ודמעות הציפו את עינייה. "אוקי אוקי קודם כל אל תבכי!  דבר שני, לפי איך שהוא דאג לך עכשיו לא נראה לי שהוא רוצה להפרד ממך." אמרתי לה בביטחון. "אבל זה ג'ימין, אם המשפחה שלו לא תאהב אותי הוא יפרד ממני, הוא לא ירצה לאכזב אותם." היא אמרה במהירות. "נכון, אבל אם הם כן יאהבו אותך? יותר מזה אני בטוחה שהם יאהבו אותך, את הבחורה שגורמת לבן שלהם להיות מאושר!" אמרתי על מנת לגרום לה להבין שאין לה מה לדאוג.