너 때문에 ♡ בזכותך

- 18 -

"בואי נשחרר אותך מכאן" אמר ג'ין. "דאנבי, אני יכול לדבר איתך?" שאל קים. "לא אתה לא! תתרחק מימנה מספיק מה שעשית." אמר טאהיונג בקול עצבני. "זה בסדר טאה, חברים תשאירו אותנו רגע לבד." ביקשתי מכולם. "נונה, אני מחוץ לדלת אם הוא מתקרב אליך תצעקי, אני אראה לו מזה" אמר טאה ושלח מבט מאיים לבחור. "אני בסדר טאה" אמרתי ושלחתי לעברו חיוך. "אני ממש מצטער, הכל קרה כל כך מהר, הנהג מונית שלי היבהב לכם, והנהג מונית שלכם איבד שליטה בגלל השלג את וג'ונגקוק לא הייתם חגורים אז נפצעתם, אני ממש מצטער, הכל קרה באשמתי." אמר קים ושפך את ליבו. "רגע לאט..אני זוכרת שנישקת אותי ואז מישהו הזיז אותי מימך, אני כמעט בטוחה שזה היה קוקי כי הוא קרא בשמי, וזהו אז התעוררתי כאן." אמרתי לו מבולבלת.

"נפלת על המדרכה וקיבלת מכה בראש, התחיל לרדת לך דם וג'ונגקוק ממש נבהל, הוא הרים אותך ונסע איתך לבית חולים, אבל ניסיתי לעצור אותו, אני רציתי לקחת אותך, אז עליתי על מונית נוספת ונסעתי אחריכם, בשלב מסויים אמרתי לנהג שלי שיהבהב לכם כי הנהג שלכם נסע ממש מהר, כנראה היה משהו במונית כי פתאום הנהג שלכם הגביר מהירות, ובגלל ההיבהוב הנהג שלכם סטה טיפה מהנטיב וכשהוא שם לב לזה הוא חזר במהירות לנטיב שלו ואיבד שליטה על הרכב. המונית שלכם הסתחררה ובגלל שאת וג'ונגקוק לא הייתם חגורים נפצעתם והנהג לא, ג'ונגקוק נכנס בחלון שבדלת שמאל ואת נכנסת בחלון של הדלת השנייה,כשראיתי את זה התקשרתי מהר לאמבולנס, וזהו הגענו לכאן נכנסת מהר לניתוח כי המכה שלך בראש גרמה לך לדימום גדול יותר, ג'ונגקוק עוד היה בהכרה רק כשהגענו לבית חולים הוא איבד הכרה והכניסו אותו מהר לסיטי וגילו שיש לו דימום בראש." סיפר קים את השתלשלות האירועים.

"רגע, אז למה הוא איבד את הזיכרון ואני לא?" שאלתי בסקרנות. "הרופא אומר שהאזור שהוא נפגע בראש אחראי על הזיכרון, ושהזכרונות שקרו לאחרונה נמחקים מהמוח, יש כאלה שנמחקים להם שנים, יש כאלה שחודשים ויש כאלה שימים, לקוקי נמחקו רק 3 חודשים, ממש לפני שנפגשתם" הוא הסביר לי בעדינות. "אוקי, אז למה הוא עדיין איתה? הם נפרדו חודש לפני שאני פגשתי את ג'ונגקוק" שאלתי. "היא שמעה שהוא עשה תאונה, וישבה לידו כל יום עד שהוא התעורר, בהתחלה ג'ין התעצבן על זה שהיא משתמשת בזה כדי שהוא ישאר איתה, אבל ג'ונגקוק אמר לו שהוא רוצה לפצות אותה, אז הוא הרפה, מה גם הרופא אמר לג'ין לא לנסות ולהזכיר לו דברים כי זה מסוכן, הוא אמר לו שאם הוא יזכר לבד זה בסדר אבל לא להכריח אותו לזכור." אמר קים.

"אוקי, תודה על ההסבר, עכשיו בבקשה בוא נסיים את זה כאן, אני לא מאשימה אותך בכלום, אבל בוא נתנהג כאילו מעולם לא נפגשנו, אני לא רוצה שתיהיה חלק מחיי יותר. אז תחזור לארץ ותשכח מימני." אמרתי בקול רציני. קים השפיל את מבטו והנהן לחיוב. "אני יודע רק רציתי להיות כאן שאת מתעוררת ולהתנצל" אמר קים. "שאלה אחרונה" אמרתי לו שנייה לפני שיצא מהחדר. "למה כולכם הייתם כאן באותו היום?" שאלתי מסקרנות. "הרופאים נתנו לך חודש, הם אמרו שאם אחרי חודש את לא מתעוררת המוח שלך יכול לעבור למוות קליני, היום זה חודש, ואת פתחת עיניים" הוא אמר. "הבנתי" אמרתי וליבי פעם במהירות. "אתה יכול לקרוא לכולם" שאלתי אותו והרגשתי איך גופי רועד ממילותיו. כשג'ין נכנס לחדר הוא הבחין בכך וקרא מהר לרופא. הרופאים לקחו אותי לבדיקות, סיטי, MRI ועוד בדיקות שיגרתיות.

"היא בסדר גמור, הדימום נעצר, אין לה חום, הדופק תקין, הכל בסדר" אמר הרופא למינהי וג'ין. "אתם יכולים לקחת אותה הביתה." אמר והגיש להם את טופס השחרור. מנהי הביאה לי שימלה שחורה עם שרוול דק את המעיל שלי ונעלי ספורט. "אני רעבה" אמרתי שיצאתי לבושה בבגדים נורמליים, "בואי נקח אותך לאכול" אמר הוסוק והחזיק בידי.

הגענו למסעדה די מוכרת באזור גאנגנאם, התיישבנו כולם ביחד והזמנו הרבה אוכל, הבנים הזמינו ס'וגו ובירה ושתו לכבוד זה שהתעוררתי. "לחיי דאנבי" אמר ג'ין וכולם הרימו כוסית, חוץ מימני אלכוהול היה אסור לי בנתיים.

"הו~ חברה אתם גם כאן" אמר ג'ונגקוק שראה אותנו יושבים בשולחן ענקי, "סולבי שבי, נאכל איתם" אמר ג'ונגקוק, והתיישב לידי והיא מולו. היא שלחה אלי מבט עצבני, "ג'ונגקוק בוא נתחלף במקומות" היא אמרה לו בקול חמוד מאולץ ונעמדה, שלחתי את ידי מתחת לשולחן ונגעתי בידו של ג'ונגקוק בטעות, "אוי סליחה קוקי, בטעות" אמרתי והוא התאבן, "הכל בסדר?" שאלתי אותו כשהוא בהה בידיים שלי שהיו מתחת לשולחן. "כ..כן" הוא אמר וניער את ראשו. "למה להחליף מקומות?" הוא שאל בתמימות את סולבי, "כי..כי.. לא משנה" היא אמרה וחזרה לשבת במקומה. ג'ונגקוק הסתכל עלי הרבה במהלך הארוחה, כולם שמו לב לזה, כולל סולבי, היא ניסתה למשוך את תשומת ליבו הרבה, צחקה בקול, דיברה בקול, קראה בשמו ללא הפסקה, היה לי קשה להיות בחברתם ביחד, אז החלטתי ללכת הביתה. "חברים, תודה רבה לכולכם, על הכל אבל אני חושבת שהספיק לי להיום, אני הולכת הביתה." אמרתי והתרוממתי, "הארוחה עלי היום" הוספתי וניגשתי לשלם. "רגע חכי אני אלווה אותך" אמר ג'ין ובא איתי החוצה.

"קשה לך?" הוא שאל והסתכלתי עליו, "אני מפחדת" אמרתי והשפלתי את מבטי. "את יודעת שאני תמיד לצידך" אמר ג'ין וסיבב אותי אליו. "אני בטוח שתצליחי" הוסיף וחיבק אותי קרוב אליו, השבתי לחיבוק החם שלו. "היונג" אמר ג'ונגקוק ומשך אותי מידיו של ג'ין. "ג'ונגקוק" קראה סולבי בעקבות המעשה שלו, "מה הולך כאן?" היא שאלה. "זה מה שאני רוצה לדעת?" ענה ג'ונגקוק, "אתם יוצאים או משהו כזה?" שאל בקול עצבני. "אם אני אגיד לך שכן, זה ישנה משהו?" אמר ג'ין בקול מתגרה בג'ונגקוק. "נונה, את יוצאת עם ג'ין היונג?" הוא פנה אלי מתעלם מג'ין ומסולבי. לפני שהספקתי לענות המונית שלי הגיעה. ג'ונגקוק אחז בידי ומשך אותי למונית ונכנס יחד איתי, "סולבי תסתדרי להגיד הביתה" הוא אמר והורה לנהג לנסוע. "יא! ג'ונגקוק" היא צעקה לעבר המונית שהחלה לנסוע.

ישבנו בשקט במונית. "את מתכוונת לענות לי או להמשיך לשבת בשקט?" ג'ונגקוק שאל פתאום. "אני לא מבינה למה זה אמור להיות משנה לך?" עניתי לו בתגובה, משחקת עם ציפורניי בחוסר נוחות. "יש לך חברה, והרגע השארת אותה שם לבד." הוספתי. "היא תסתדר" הוא אמר. "אני לא יוצאת עם ג'ין" עניתי לו, "זה שחיבקתי אותו לא אומר שאני יוצאת איתו, ג'ין ואני מכירים הרבה שנים" הוספתי. "נהג תעצור לי כאן בבקשה" אמרתי שהיינו קרובים לשכונה שלי. שילמתי לנהג וירדתי מהמונית, ג'ונגקוק ירד אחרי. "למה אתה בא אחרי?" שאלתי אותו עצבנית. "אני מלווה אותך" הוא ענה בעדינות. "מלווה אותי לאן בדיוק? אתה אפילו לא זוכר איפה אני גרה!" אמרתי בקול ודמעות מלאו את עיניי.

"בבקשה תעזוב אותי, אני רוצה להיות לבד" אמרתי ודחפתי את ג'ונגקוק אחורה. "תלך" צעקתי לעברו והסתובבתי לא רציתי שיראה אותי בוכה. "נו..נו...נוני" הוא אמר וגרם לי להעצר. "איך קראת לי?" אמרתי והסתובבתי לעברו. "נוני" הוא ענה והתקדם לעברי. "קוקי, א...אתה זוכר?" שאלתי אותו המומה. הוא לקח אותי בין זרועותיו וחיבק אותי קרוב.