Four Points Of View

0.7 - ברוק

× ברוק ×

סוף השבוע היה די משעמם, אך מזלי עבדתי רוב הזמן וזה עזר לזמן לעבור יותר מהר. אני עובדת בחנות הגלידות בשם "ice ice baby" שבמרחק של רחוב מהקמפוס. התקבלתי לעבוד שם שבוע לפני שהלימודים התחילו. לפני זה גם עבדתי בכמה עבודות כדי שיהיה לי מספיק כסף לקולג'.

מאז שיצאתי מהארון בפני משפחתי בגיל 17, הם נידו אותי והתכחשו לקיומי. גרתי עם בת זוגתי באותה תקופה שהייתה אז בת 19, התנאים לא הכי טובים אבל זה הספיק לי. עבדתי כדי לעזור לה לשלם על החשבונות ובו-זמנית שמרתי 50% מהכסף שהרווחתי ללימודים בקולג'. זה עיכב את תחילת הלימודים שלי ולכן נרשמתי לקולג' כשנה מאוחר יותר משהייתי אמורה באמת להירשם.

נפרדתי ממנה ברגע שהתקבלתי לעבודה החדשה ליד הקולג'. ידעתי שזה לא יסתדר בינינו אם נהיה כל כך רחוקות אחת מהשנייה. הקולג' סידר לי את האפשרות לקבל חדר שבוע לפני תחילת הלימודים והרגשתי שזאת ההזדמנות שלי להתחיל מחדש.

באחת המשמרות שהייתה לי, יצא לי לעבוד עם דונה. היא בשנה השלישית שלה, היא נראית נחמדה, היא איתי כמעט באותו גובה - אולי טיפה גבוהה ממני, היה לה שיער בלונדיני ארוך וגלי, עיניים חומות-ירקרקות ועור חיוור. אפשר להגיד שהיא הייתה די הטייפ שלי. ידעתי שאין לי סיכוי איתה, היא נראית סטרייטית לגמרי והיה לה גם חבר שהוא כרגע בשנה הרביעית והאחרונה שלו כאן בקולג'. הוא היה אחד מהחברים של ברנדון, הם הגיעו לכאן כמה פעמים. אני חושבת שקוראים לו זאק אבל אני לא ממש בטוחה. יצא לי לדבר איתה המון והיא עזרה לי במשמרות הראשונות שלי. למרות שלא יצא לנו לעבוד הרבה ביחד, הרגשתי שהיא יכולה להיות חברה מאוד קרובה שלי, מזמן לא הייתה לי אחת כזאת.

"די ריק פה היום." דונה אמרה ונשענה על הקופה. שיערה היה אסוף בקוקו גבוה ומתוח אך היא נראתה בו מדהים, אם אני הייתי עושה קוקו כזה הייתי דומה למכשפה.

"כן." הסכמתי.

"אז מה קורה?" היא התעניינה.

"הכל בסדר, איך את?"

"גם, אני מניחה."

"למה מניחה?"

"האמת די חשבתי על חברה שלך, ג'ס נכון?" מה? איך היא ראתה אותה בכלל?

"נ-נכון." היססתי משום מה.

"היא הייתה מעורבת באיזו דרמה עם חבר שלה אני חושבת. הוא היה ממש כועס והיא רדפה אחריו וצעקה, ממש ריחמתי עליה." וואו, למה היא לא אמרה לי כלום?

"ממה שהבנתי הוא לא חבר שלה." גירדתי את עורפי, מרגישה ממש לא בנוח לדבר על זה משום מה.

"הוא היה נראה ממש פגוע ממנה והיא נראתה נואשת, הם היו נראים כמו איזה זוג שרב."

"ה-האמת שהיא לא דיברה איתי על זה, אז אני לא יודעת כלום."

"הבנתי." דונה הנהנה והתרכזה בלקוחה שנכנסה לחנות.

***

"היי." אמרתי בחיוך כשנכנסתי לחדר. ניסיתי להיות יותר נחמדה ופחות מקניטה כלפי ג'ס.

"היי." היא השיבה בחוסר רגש, אפילו לא מרימה את מבטה אליי ממסך הטלפון שלה.

"חשבתי שתבואי לבקר אותי בעבודה." אמרתי בזמן שהורדתי את התיק שלי וזרקתי אותו על הרצפה, ממהרת להישכב במיטתי.

"לא היה לי מצב רוח."

"מובן." ניסיתי להמשיך בשיחה בכל זאת, רציתי לדבר איתה על מה שדונה אמרה לי. "מה עשית היום?"

"לא הרבה."

"כמו?"

"לא הרבה."

זה כל כך לא היא, היא תמיד מספרת הכל וכל כך פתוחה, זה מפחיד אותי.

"את רוצה לדבר?" נאנחתי, הייתי אובדת עצות.

"לא ממש."

"עבר כבר כמעט שבוע, אני לא רוצה שתזכרי את השבוע הראשון שלך בקולג' כעצוב."

"הוא לא עצוב."

"אבל את כן."

היא הניחה את הטלפון לצידה והתיישבה, היא הביטה בי במבט כזה שאם מבטים יכלו להרוג, הייתי כבר מדממת למוות. "מה את רוצה ברוק?"

"א-אני רוצה להבין מה עובר עלייך, את לא עצמך."

"איך את יודעת איך אני עצמי? את מכירה אותי בקושי שבוע."

"ג'ס, שתינו יודעות ש-"

"-שמה?" היא שאלה בתסכול, דמעות החלו להיווצר בעיניה. "שתינו יודעות שאני מטומטמת? מפגרת? הורסת הכל? מה שתינו יודעות?" שתקתי. "את לא יודעת עליי כלום, תפסיקי להתערב בעיניינים שלא קשורים אלייך."

היא קמה ממיטתה ונעלה נעלי בובה פשוטות. ברגע שהיא פנתה אל דלת היציאה אמרתי לה: "ג'ס את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי, למה את לא רוצה לדבר על זה?"

"מאיפה אני יודעת שאפשר לסמוך עלייך?" היא סובבה את ראשה אליי ושילבה את זרועותיה, מחכה לתשובה.

באמת איך היא יודעת שאפשר לסמוך עליי, היא מכירה אותי רק כמה ימים. אחרי מספר שניות של חשיבה עניתי לה: "כי אני אוהבת אותך, מאוד מאוד, וקשה לי לראות אותך במצב הזה. אני לא רוצה שתעברי משהו ותרגישי שאת לבד ושאף אחד לא מבין אותך, כמו שאני עברתי. אולי אני מכירה אותך זמן ממש קצר אבל זה מספיק לי לדעת שאת מקסימה ומגיע לך את כל הטוב שבעולם."

היא לא הביעה שום רגש או כל דבר אחר על פניה. היא הסתכלה עליי בפנים חתומות, כאילו המילים שלי לא עשו לה כלום. אם לי היו אומרים דברים כאלה הייתי כבר בוכה מאושר.

"כמו שאמרתי, את לא יודעת עליי כלום." היא אמרה ויצאה מהחדר.