Four Points Of View

2.6 - קלי

× קלי ×

"קלי, למה את לא באה לבקר אותנו?" גרייס שאלה מהצד השני של הקו.

"אני לא יכולה לבוא כרגע, אני חייבת ללמוד." שיקרתי. כמה שאני שונאת לשקר להם. "אבל אתם תראו אותי בקרוב מאוד, מבטיחה!"

לא רציתי ככה לפתוח את הבוקר.

לא הגעתי הביתה כבר כמעט שלושה חודשים, ודיוויד לא הפסיק לנדנד לי לחזור לבקר, וגם לא התבייש להכניס את הילדים לזה. אני לא הייתי מסוגלת לחזור לבית שבו הוא בגד בי. כל פעם שאני נזכרת באותו יום אני מרגישה ריקה וכועסת. כל הזמן הזה התחבטתי עם עצמי מה לעשות. תמיד אמרתי שלא משנה מה, לא אסבול בגידה. מצד שני, המשפחה שלי לא הייתה תלויה במערכת היחסים שלי כך אי-פעם. הרגשתי חסרת אונים. היו כל כך הרבה דברים שהייתי צריכה להתחשב בהם, והדבר האחרון שיצא לי להתחשב בו הוא בי.

אני ודיוויד כבר ביחד קרוב לשלוש שנים. הייתי בת 16 כשנפגשנו, הוא בן 22. באותו זמן הפרשי הגילאים לא כל כך הדאיגו אותנו. הכרתי אותו במועדון זול שאני וחברה שלי באותה תקופה - רוקסי - הלכנו. בן דוד שלה ניהל את המקום והסכים לנו להיכנס אליו. דיוויד היה אורח קבוע במועדון. ראיתי אותו במשך שבוע, הוא תמיד הסתכל עליי וגם היו כמה פעמים שהזמין לי משקאות על חשבונו. אחרי אותו שבוע, הוא אזר את האומץ ודיבר איתי. הוא היה מדהים וידע להקשיב, פשוט ניהלנו שיחות ארוכות על הכל. זה עבר לאסמסים ולשיחות טלפון וזה היה פשוט מושלם. כשגילה בת כמה אני, הוא כעס עליי. כעס שלא אמרתי לו שאני עוד קטינה, כעס שהתאהב במישהי שקטנה ממנו כל כך. למרות זאת, תמיד אמר כמה בוגרת הייתי וכמה הוא כיבד אותי, הוא אמר שבחיים לא פגש במישהי אינטלגנטית כמוני.

חצי שנה מאז שהכרנו, דבר נורא קרה במשפחה שלנו. אבי בדיוק חזר מהעבודה בשעות אחר הצהריים, אך כשיצא מהאוטו שני שוטרים עצרו אותו. הם טענו שבעלי המכולת התלוננו על כך שהוא גנב מצרכים. אבי ניסה להסביר להם שחלה כאן אי-הבנה, הוא הרגע חזר מעבודתו ולא ביקר במכולת כלל. השוטרים לא האמינו וכבלו אותו באזיקים. אני, אימי ואחיי ראינו הכל. יצאנו במהרה מהבית והתעמתנו עם השוטרים. זה היה כל כך מפחיד לראות את אבא שלי - החזק, המפרנס של הבית, האדם הכי חכם ומעורר השראה שהכרתי - חסר יכולת להגן על עצמו. הוא היה חסר ישע. השוטרים איימו שישתמשו בנשק. אבי התחנן שנחזור הביתה. ללא שום התראה הם חישמלו את אבי בשוקר. צעקה נפלטה מפי וגרייס ומייסי בכו ללא הרף, גם מייקל - שאז היה בן שנה וקצת - בכה בקול. אימי הביאה לי את מייקל, שלפני זה היא החזיקה אותו, וניסתה לשחרר את אבי מאחיזתם של השוטרים. מבלי לחשוב פעמיים אחד השוטרים ירה באבי, ישר בראש. נפלתי על הקרקע. מייקל לא הפסיק לבכות ואחיותיי מיהרו אל גופתו של אבי. לא יכולתי לתפקד, הזדעזעתי מכל המקרה שקרה. לא האמנתי למראה עיניי. אני אפילו לא בכיתי, הייתי בהלם מוחלט. אימי צעקה שאקח את הילדים הביתה, היא תתמודד עם זה לבד. קמתי מהקרקע כשמייקל עוד בידיי, נעמדתי באי-יציבות ומשכתי את שתי אחיותיי ולקחתי אותן הביתה. רציתי לסגור אותם בחדרם ואז לחזור ולעזור לאימא שלי. פחדתי שהם יפגעו בה גם. לפני שהספקתי לחזור החוצה אחרי שהבאתי את אחיי הביתה, נשמעה ירייה נוספת. גופי קפא. לאחר מכן שמעתי את הניידת של השוטרים עוזבת את המקום. כשיצאתי החוצה לא הצלחתי לנשום. לפתע הדמעות שהיו צריכות לצאת לפני כן מצאו את דרכן החוצה.