Four Points Of View

0.6 - קלי

× קלי ×

יום שישי הגיע ואיתו הגיע סיומו של השבוע הראשון שלי בקולג'. השבוע נגמר די מהר והיה יותר נחמד משציפיתי. למרות שהתפללתי שלא יסתיים, זה קרה.

הבטחתי לדיוויד שאני אגיע הביתה ביום שישי, גם רציתי לראות את אחיותיי ואחי. ג'ס וברוק נשארו לסוף שבוע בקמפוס, חשבתי אולי גם להישאר ולהמציא לדיוויד משהו על זה שיש לי מבחן ענק ואני חייבת ללמוד אליו, אבל למען האמת פחדתי להשאיר אותו לבד עם המשפחה שלי.

נסעתי ברכבת וקיוויתי שהדרך תהיה ארוכה. למרות הלחץ שעברתי, הנסיעה בשבילי הייתה די רגועה. קראתי את הספר האהוב עליי שלדעתי קראתי אותו משהו כמו שבע פעמים, אבל כל פעם התאהבתי בו מחדש. הרכבת הייתה ריקה יחסית לכך שזהו יום שישי. אני מניחה שהרבה סטודנטים מהקולג' נסעו במכוניות שלהם לביתיהם או שהוריהם אספו אותם, כמו מייגן. היא הציעה לי שהוריה יסיעו אותי הביתה, אך אמרתי שהעדפתי לנסוע ברכבת - שזה די נכון. לא רציתי שמייגן תראה איפה אני חיה. לא שאני חושבת שהיא הייתה שופטת אותי, אבל אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי.

אחרי נסיעה של חצי שעה אני חושבת, ירדתי מהרכבת בתחנה והתחלתי ללכת ברגל אל ביתו של דיוויד.

השכונה הייתה אפורה ומזוהמת, הגרפיטי התנוסס על כמעט כל בניין, הבחנתי בכמה נערים משחקים כדורסל במגרש הקטן והמלוכלך. לא השתנה הרבה.

"קלי כאן!" גרייס צעקה ברגע שנכנסתי הביתה. אחרי דבריה גם מייקל ומייסי רצו אליי. חיבקתי אותם חזק חזק ואז הגיע דיוויד.

"היי מותק." הוא אמר וחיבק אותי.

"היי." אמרתי בלחש.

ישבנו לאכול ארוחת ערב. דיוויד התגאה בכך שהוא הכין את האוכל, אבל כמובן גרייס ומייסי עזרו לו מאוד.

"מה עם מייקל?" שאלתי בזמן שלעסתי את הסלט שמייסי חתכה. כעסתי כשהוא אמר לי שהיא חתכה סלט לבדה, היא רק בת שבע.

"שיחקתי כדורגל." מייקל השיב.

"הלכת לבד?" פניתי למייקל. הוא השיב לי בהנהון. הכעס הצטבר בי. איך דיוויד יכל לתת לו לצאת החוצה לבד. אני אדבר איתו אחרי שכולם ילכו לישון.

***

"אני שמח שבאת." דיוויד אמר ונשכב על המיטה.

"גם אני." שיקרתי.

"את תבואי גם שבוע הבא נכון?" הוא שאל אחרי שנשכבתי לצידו, רוצה כבר לישון.

"אני לא יודעת."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאני לא יודעת." התחלתי לכעוס. חשבתי שכשאני אהיה בקולג' כבר לא אצטרך לראות אותו, אבל כמובן טעיתי. אני מתעבת את הבנאדם ובו-זמנית מרגישה אליו מן חיבה - אבל לא אהבה.

"את לא צריכה לדבר אליי ככה." הוא השיב לי באותו טון כועס שהשתמשתי לפני זה.

נשמתי נשימה עמוקה. אני לא רוצה שאחיותיי ואחי יהיו עדים לעוד ריב שלנו.

"עובר עליי הרבה עכשיו, פשוט תעזוב אותי." חרטטתי לו משהו כדי שהשיחה הזאת תיפסק.

"כל פעם עובר עלייך משהו כשאני מנסה לפתח איתך שיחה."

"אז תפסיק לנסות לפתח שיחות." עצמתי את עיניי, קיוויתי שהוא יפסיק לדבר כבר.

"את כפוית טובה, את יודעת?" הוא שאל. לא עניתי. "אני עושה כל כך הרבה בשבילך ואת עדיין מתייחסת אליי כמו אל זבל." עדיין לא עניתי. "תעני לי."

"מה אתה רוצה שאני אענה לך?" התרוממתי.

"אני רוצה להבין למה את מתנהגת ככה."

"אתה יודע שהפעולות שלך משפיעות עליי, והאמת שלא רק עליי." אני לא מאמינה שאני נכנסת איתו עכשיו לריב. "אתה יודע שאני סומכת עליך לשמור על המשפחה שלי ואתה מבטיח לי שתשתנה, אבל אתה ממשיך עם אותן טעויות."

"את רצינית? מאז שעזבת לא נגעתי בשום סם."

"שתית?" הוא שתק כשתשובה. "מייקל אמר לי שהלכת עם חברים למועדון לשתות ובגלל זה נתת לו ללכת לבד למגרש כדורגל, אתה פשוט פסיכי."

"מה פסיכי? הוא כבר בן חמש, בגיל הזה כבר הייתי הולך לבד לכל מקום."

"זה מה שחסר לי, שהוא יהיה כמוך."

"את יודעת מה?" הוא לא חיכה לתשובה. "אני הסכמתי לקחת את האחים שלך למרות שיכולתי לזרוק אותם כבר מזמן לעזאזל, כמו שיכולתי לזרוק אותך. הם היו הולכים לאיזה בית יתומים ואת היית ישנה ברחוב. את צריכה לשתוק ולכבד את מה שיש לך, וגם לקבל את זה שאני שותה ומשתולל, כי זה מה יש וזה מה שמגיע עם כל החבילה. את לא מוכנה לקבל את זה? את מוכנה לקחת את האחים שלך איתך ולעוף מכאן, למרות שלא יהיה לך לאן כי לא יהיה מי שיממן לך את הלימודים."

זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. הייתי מזועזעת ממנו. שוב הוא שולף את הקלף הזה. "י-יש לי את המלגה."

"אבל זה לא מספיק, תנסי לחיות רק על המלגה הזאת." אני שונאת כשהוא צודק. "אם את חושבת שאת יכולה להסתדר בלעדיי, את יכולה להסתלק מכאן."

נשכבתי וסובבתי את גבי אליו. לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה, לא רציתי להראות לו שהוא צודק.

הוא כיבה את האור והרגשתי את זרועותיו עוטפות אותי, מה שגורם לצמרמורת וגועל לעבור בגופי.

"אוהב אותך."