× מייגן ×
"טוב אני רוצה להרים כוסית בשביל מאדי," ברנדון אמר כשקם ממקומו, מחזיק בידו הימנית כוס מזכוכית עם יין אדום. "ועל הציון המדהים שהיא קיבלה במבחן, עם קצת עזרה ממני." הוא קרץ אליי.
כולי הייתי אדומה ממבוכה. לחשתי לו: "מה אתה עושה אידיוט? שב כבר!"
הוא ציחקק והתיישב. כמה מהיושבים הסתכלו על ברנדון כאילו הוא עב"ם שהרגע נחת עליהם. ישבנו באיזו מסעדה שברנדון הכיר, הבטחתי לו שנחגוג אחרי המבחן - גם אם הציון לא יהיה גבוה. לשמחתי קיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה וברנדון התרגש יותר ממני, כמו אימא.
"אני באמת גאה בך." הוא אמר בחצי חיוך ולגם מכוס היין.
"תודה," הודתי בשקט והשפלתי את מבטי אל הצלחת החצי-ריקה שלי, מרגישה איך לחיי מאדימות ולא רציתי שיבחין בכך. "כל זה בזכותך, אתה יודע."
"לא הייתי לוקח את כל הקרדיט לעצמי, את היית תלמידה למופת."
המשכנו לאכול בשקט. רגלו נגעה בטעות כמה פעמים ברגלי החשופה, מה שגרם למן הרגשה מוזרה כזאת לעבור בגופי. מחשבותיי התנתקו ברגע שהוא חזר לדבר.
"שמעת על המסיבה?" הוא שאל בזמן שתחב לפיו חתיכה מהדג שהיה על צלחתו.
"איזו?" שאלתי וקימטתי את מצחי, מנסה להיזכר במסיבה כלשהי שאולי הייתי אמורה לשמוע עליה.
"יש מסיבה של סוף הסמסטר הראשון, שוב בבית האחווה." הוא הסביר. "את מגיעה?"
"ל-לא יודעת." עניתי בפשטות.
המסיבה הקודמת לא עוררה בי זכרונות טובים, ואני בטוחה שגם שאר הבנות מרגישות כמוני.
"אני אשמח אם תבואי." הוא אמר ושפתיו נמתחו לחיוך שחשף זוג גומות עמוקות בלחיו.
באוטומט חייכתי בחזרה, היה לו חיוך ממכר.
"אני אחשוב על זה."
"תחשבי על זה טוב מאדי, תזמיני גם את חברות שלך."
***
"אז את רוצה להמשיך בשיעורים או שאת הולכת לשכוח ממני מאז שאת מתחילה לקבל ציונים כאלה גבוהים?" ברנדון שאל בזמן שעיניו היו נעולות על הכביש, מסיע אותי אל הקמפוס.
גיחכתי. "קשה לשכוח אותך."
"זה נכון." הוא חייך את החיוך המפורסם שלו. "זאת אומרת שממשיכים?"
"זאת אומרת שממשיכים."
עם כל החששות שהיו לי בהתחלה לגבי כל זה, התחלתי להרגיש יותר נינוחה ליד ברנדון ובקשר למצב בכללי. הוא היה נחמד ממש, הוא דאג לי גם מעבר ללימודי כלכלה - הוא באמת התעניין באיך עבר עליי היום ואיך אני מרגישה. זה היה מוזר לי, מול כל הדמות שלו של הנער המקובל בשנה הרביעית שלו בקולג', הוא היה לגמרי עם הרגליים על הקרקע ופשוט. כן, הייתה לו מכונית מדהימה והטעם שלו בבגדים היה מעולה, אבל חוץ מהחיצוניות הוא היה כמו הבחורים החנונים שיצא לי לדבר איתם בתיכון כי רק איתם היה לי את האומץ לדבר.
"את רוצה אולי לבוא איתי לבית האחווה?" הוא הפנה את מבטו אליי לשנייה ומיד חזר להסתכל על הכביש.
"מ-מה?"
"לא לא, לא בקטע כזה." לחיו האדימו והוא נראה כאילו מרגיש לא בנוח. "סתם, אם את רוצה לבוא. יש אלכוהול ובטח יש איזה מיני מפגש עכשיו כמו תמיד."
"אני חושבת שאני אצטרך לוותר," גירדתי במצחי. "הראש שלי מתפוצץ."
"טוב, גאון כמוך צריך לנוח." הוא התחיל להתבדח. "המוח שלך גדל מכל הידע שרכשת בכלכלה."
"זה אומר שאתה עושה לי כאב ראש." שילבתי את זרועותיי והסתכלתי עליו, בוחנת את הפרופיל שלו.
"אני לא מופתע, תמיד אמרו לי שאני ילד-כאב-ראש." הוא צחק צחוק מתגלגל ומדבק. לא חשבתי שאפשר להתאהב בצחוק, אבל זה מה שקרה לי באותו הרגע.
לאחר רגעים ספורים הוא עצר מול השער של הקולג'.
"תודה על ההסעה." חייכתי אליו ותפסתי בתיק הצד שלי, מתכוננת לצאת.
"ללוות אותך?" הוא הציע.
"לא, זה בסדר. כבר מאוחר, לך תנוח."
"הלילה רק מתחיל בייבי." הוא אמר בחיוך.
"אצלי הוא די נגמר, אז לילה טוב ברנדון." אמרתי ופתחתי את דלת המכונית.
"לילה טוב מאדי." הוא השיב לפני שסגרתי את הדלת. חייכתי כתגובה לדבריו, התחלתי לאהוב את זה שהוא קורא לי ככה.
סידרתי את השמלה השחורה שלבשתי היום והתחלתי לצעוד אל עבר הקמפוס, לא לפני שאני מסובבת את מבטי אל ברנדון, ושמה לב לכך שהוא בחן אותי שנייה לפני שמבטינו הצטלבו. לחייו העלו את אותו הגוון האדמדם שהיה מקודם והוא חייך את חיוכו המוכר. ציחקקתי קלות והלכתי לדרכי.
YOU ARE READING
Four Points Of View
Novela Juvenil"זה כאילו שאנחנו לא לומדות," ברוק אמרה בזמן שעיניה נעולות על הכביש. נסענו שלושתנו בחזרה לקמפוס. "אסור לנו ללכת למסיבות, תמיד זה נגמר באסון." "מסכימה," מייגן אמרה והסתכלה על הכביש מהחלון שלצידה. "אני חושבת שיש עלינו קללה או משהו." קלי, מייגן, ג'ס ובר...
