Too Beautiful for you

פרק 16

"אנחנו חוזרות לישראל" אמרה שיראל.
"מה?" אמרתי.
"תקראי לליאל וליהי" אמרה.
"אבל הן בטח ישנות עכשיו" אמרתי.
"חכי כאן" אמרה והלכה לקרוא להן, אוף, אני גם ככה במצב דיכאון למה עכשיו זה קורה, איך השרשרת הזאת חסרה לי, אני חושבת שהגיע הזמן שאחקור על המשפחה שלי.
והם נכנסו.
"מה הקטע?" ליהי אמרה בעייפות.
"הטיסה שלנו יוצאת עוד שעה, אנחנו צריכות להתארגן" אמרה שיראל.
"מה?!" ליאל אמרה.
"לא, למה?, הארי צדק בסוף, באת לקחת אותנו" אמרה ליהי.
"אתן רציניות?, אתן אולי חושבות שזה כמו חופשה בשבילכן, אבל בישראל אתן נחשבות לנעדרות, אנשים חושבים שנהרגתן ואם יגלו שאתן גרות פה עם הבנים ההורים שלכן עלולים לשלוח אותם לכלא או גרוע יותר" אמרה שיראל.

"ההורים שלנו לא כאלה מטורפים עד כדי כך את מגזימה" אמרתי והיא הוציאה את הפלאפון וראינו שאנחנו מופיעות בחדשות בישראל והיינו בשוק.

"אני לא מאמינה" אמרתי.

"מה תחליטו?, לחזור עכשיו או לחכות שימצאו אתכן, הבחירה בידכן" אמרה שיראל והסתכלנו אחת על השנייה.

~בוקר נ.מ הארי~

"ליהי" אמרתי כשהתעוררתי וראיתי שהיא לא לידי.

"איזה מוזר, ליהי" אמרתי וחיפשתי אותה בחדר שלה והיא לא הייתה שם, התחלתי להילחץ והתחלתי לחפש בכל מקום, במקלחות, בחצר, בחדרים וזה כאילו שהיא נעלמה.

"הארי מה אתה מחפש?" הגיעו דילן, ליאם ונייל.

"ליהי והבנות נעלמו" אמרתי.

"מה?, הן בטח הלכו לקניון כמו תמיד" אמר לואי בעייפות.

"עם הבגדים שלהן?" שאלתי בציניות.

"אתם חושבים שזה קשור לילדה ההיא שבאה?" אמר דילן.

"קוראים לה שיראל" אמרו לואי ונייל.

"כן, מה היא עשתה כאן בכל מקרה?" אמר ליאם.

"אני ידעתי שהיא תיקח אותן" אמרתי ולקחתי חולצה רנדומלית שהייתה זרוקה שם.

"לאן הארי?" אמר ליאם.

"הרי הן באו מחו"ל, אף פעם לא שאלנו אותן מאיפה הן, אם נפספס אותן עכשיו, לא נסלח לעצמנו לעולם" אמרתי.

"למה היא עשתה את זה?" שאל לואי בזמן שהתארגנו.

"אני לא יודע אבל אנחנו חייבים ללכת לנמל התעופה" אמר דילן ונכנסנו לאוטו.

-נ.מ ליאל-

"בנות, תפסיקו עם הפרצוף הזה, עשיתן את הדבר הנכון" אמרה שיראל ולליהי ונועה הדמעות החלו לזלוג וגם לי, כן, אני אף פעם לא בכיתי על אף אחד מלבד אחי שנהרג, הבחתי לעצמי שלא אבכה יותר והנה אני בוכה כמו ילדה קטנה.

"הטיסה לישראל בשעה 06:30 עומדת להמריא, כל הנוסעים מתבקשים לעלות ל- מה זה?! מה אתם עושים?" אמרה הדיילת פתאום.

"ליאל!" שמעתי את ליאם?!, מה?.

"מה הוא עושה?" אמרתי.

"ליאל אני יודע שאת שומעת אותי, למה את עוזבת ככה בלי לומר כלום?, רק היום היינו צריכים לצאת ורציתי לבקש ממך להיות החברה שלי, מה קרה?, עד כדי כך אני חסר משמעות בשבילך שהלכת ככה בלי להסתובב לאחור?, את לא אוהבת אותי?" אמר ליאם ושמעתי על הקול שלו שהוא פגוע ובאמת שהדמעות שלי פשוטזלגו כמו ברז.

"גם את ליהי, אתמול דיברנו על זה!, הבטחת שלא תלכי בלי להגיד לי, לא היה לך כיף איתי? כל החודשיים האלה כמעט היינו ביחד, אולי לא רשמי אבל בהחלט היה ביננו משהו מיוחד, למה עשית א זה?!" אמר הארי לליהי שהחזיקה את השרשרת והתחילה לבכות.

-נ.מ נועה-

"נועה, לא הספקנו לדבר על מה שקרה עדיין, אני אוהב אותך באמת, מאז שהיינו ילדים את היית האהבה הראשונה שלי, איך יכולת להביא לי ככה את השרשרת הזאת כאילו שום דבר לא קרה ביננו, כשהיינו בני 10 הבטחנו שנתחתן, את זוכרת?, אמא שלך ואבא שלי שמחו ששמעו על ההבטחה הזאת ואני הבאתי לך את המפתח הזה שנהיה בני 18 תפתחי את המנעול, בדיוק היום, ה-28.8 בשעה עשר, הבטחנו להיפגש" אמר דילן והגיע לי פלשבק.

~פלשבק~

"היי דילן, מתי אני יכולה לפתוח את השרשרת של המנעול?" אמרתי.

"כשנהיה מספיק גדולים ושנרצה להינשא" אמר דילן.

"אבל אם אשכח עד אז? עדיף עכשיו" אמרתי.

"תזכרי, בדיוק היום, ה-28.8 בשעה עשר, הבטחנו להיפגש, אל תשכחי" אמר והושיט לי את הזרת שלו.

"כן" אמרתי ועשינו שבועת זרתות.

~סוף פלשבק~

"אני לא מאמינה" אמרתי ונפלתי לרצפה, נכון, כשהיינו קטנים.

"הטיסה לישראל עומדת לצאת בעוד מספר דקות, הוסעים מתבקשים לעלות בבקשה" אמרה הדיילת.

"מה נעשה?" אמרתי לבנות הבוכיות.