"בן שלי, הסיבה שרציתי את שנועה תיזכר היא בגלל שיש מישהו שרוצה לפגוע בה, התאונה של אמא שלה וגם אמא שלך, לא היו תאונה, זה היה רצח ועדת הראייה הייתה נועה, בגלל זה, ניסינו להגן עליה כמה שיותר, וכנראה הוא צפה בנו חיכה לרגע לחטוף אותה" אמר אבי.
"לעזאזל, המנוול הזה, אני נשבע לך שאני אהרוג אותו" אמר רם.
"תרגע אחי, אנחנו נמצא אותה" אמר אבי.
-נ.מ נועה-
התעוררתי בחדר חשוך והייתי קשורה באזיקים בידיים וברגליים ואני מניחה שיש לי שק על הראש כי כואב לי לנשום.
"בא לכם להוריד את החרא הזה מהפנים שלי?" אמרתי בעצבים והורידו לי בגסות את השק.
"זאת המטרה אדוני" אמר המניאק שחטף אותי, ודפקתי לו חתיכת מבט, הוא ישלם על זה.
"אז תראו מה יש לנו כאן, ילדה קטנה אני רואה שגדלת" אמר איש שלא הכרתי מעולם.
"מי אתה?" שאלתי, הקול שלו מוכר לי.
"את לא זוכרת אותי? אני מבין היית קטנה כל כך אז" אמר עדיין עם הגב אליי.
"אתה יכול להפסיק ללכת סחור סחור ולהגיד לי מי אתה או מה אתה רוצה לפחות?" אמרתי.
"אל תדאגי ילדונת לא נפגע בך, אחרי הכל את הפיתיון שלנו" אמר.
"פיתיון? על מה אתה מדבר?" אמרתי.
"בגלל שאת גם ככה תמותי אני לא יכול להיות מרושע ולא לתת לך לדעת מה באמת קרה לאמא שלך" אמר ונפל לי האסימון הוא אחד מהאנשים שהיו בליל התאונה, אסור לי לתת לו לדעת שאני זוכרת אותו.
"איך אתה מכיר את אמא שלי" אמרתי.
"ברור, כי אני שלחתי את אנשי לחסל אותה ואותך אבל הצלחת לברוח, היית עם אלון סמית', ומכיוון שהוא לא הסכים להגיד לנו איפה את, אשתו נהרגה באותו היום בתאונת דרכים מצמררת" אמר.
"חתיכת דוחה שכמוך, איך יכולתך?! השארת אותי ואת חבר שלי יתומים בלי אמא כלב" צרחתי עליו והדמעות שלי התחילו לזלוג.
"תשמרי על הפה שלך" אחד מהשומרים שלו צעק עליי ונתן לי סטירה.
"מי נתן לך רשות לגעת בה הא?!" אמר הבוס שהסתובב וירה לאותו בחור כדור בראש וכמובן שצרחתי שראיתי את הגופה שלו על הרצפה והדם התחיל לזלוג לריצפה.
"הוא אחד העוזרים שלך למה עשית את זה?!" אמרתי לו בבכי.
"כי הוא התעסק איתך בלי הרשות שלי" אמר וישב מולי.
"יש לי הרבה מה לספר לך, את יודעת כמה חיים הוקרבו למענך?" אמר.
"מה זאת אומרת הוקרבו למעני?" אמרתי.
"החברות הכי טובות שלך, ליאל וליהי קראו להם מה?" אמר.
"אל תתעסק איתן" אמרתי לו בכעס.
"אל תדאגי, לא פגעתי בהן יותר מדי, אולם לקחתי להן את האחים הקטנים שלהם" אמר.
"התאונה של מאי וירין, אתה הם היו רק ילדים, בקושי בני שש חלאה שכמוך, איך יכולת למה עשית את זה?!" אמרתי בבכי.
"אמרתי לך, רצינו להגיע אליך בכל מחיר, בתור האחת שיודעת על הסוד האמיתי שלנו, לא יכולנו לקחת סיכונים, אני חייב להודות שההורים שלכם חברים מאוד טובים הם לא היו מוכנים לחשוף את מיקומך אפילו לאחר שאיבדו את ילדיהם הקטנים, טוב, לפחות הם יכלו לשמור על הגדולות מה?" אמר ופשוט התחלתי לצרוח בבכי, חברות שלי, האחיות שלי, החברות הכי טובות שלי שלא אוכל למצוא להם תחליף לעולם, הצלקת הרגשית שהן כבר, קרה בגללי?, איך אוכל אי פעם להסתכל עליהן.
"הוא, נכון, הייתה עוד תאונה שקרה לפני שנתיים, אחרי שהבנו שאין סיכוי להתקרב לחברות שלך, ויתרנו עליהם וחזרנו לבנו של אלון, החבר הכי טוב שלך, הם היו באותה תקופה בטיול בברזיל אם אני לא טועה, אבל היה לו מזל לממזר הזה, הרגנו בטעות מישהו אחר במקומו, מסכן, אפשר להגיד שהבחור שמת היה חסר מזל" אמר הבוס הארור הזה ונשכתי את שפתיי עד שירד לי דם לא רציתי להסתכל עליו בכלל.
"היי אל תבכי, עכשיו את כאן, לא נצטרך להרוג אף אחד יותר" אמר בזמן שליטף לי את הפנים.
"אל תיגע בי" אמרתי.
"מה?" אמר.
"אמרתי שאני רוצה שתעיף את הידיים במלוכלכות והמגועלות בדם שלך ממני" אמרתי.
"את יודעת שאני יכול להרוג אותך נכון?" אמר.
"אני לא פוחדת, בכל מקרה, אני רוצה למות, הרסתי כל כך הרבה חיים של האנשים היקרים לי מכל, של אבא, של דוד אלון, של החברות שלי, של דילן, לא מגיע למישהי כמוני לחיות" אמרתי והסתכלתי עליו.
"תהרוג אותי" אמרתי והוא נרתע לאחור.
"תעבירו אותה לחדר עכשיו" אמר והן הרימו אותי מהכיסא והעבירו אותי לחדר קטן עם חלון קטן ומיטה, והיה שם תאורה ושירותים.
"נוריד לך את האזיקים, אני מאמין שאנחנו לא צריכים להגיד לך אבל כל ניסיון בריחה שלך יעלה בחיי אדם יקר לך, תחשבי טוב על מה שאת רוצה לעשות" אמר אחד מהאנשים.
"אל תדאג אני לא אברח" אמרתי.
"אם תצטרכי משהו תקראי לי, קוראים לי רועי, לכי לישון עכשיו ילדה" אמר אותו רועי וישבתי על הרצפה.
"מצטער" מילמל לפני שיצא מהדלת הפלדה הזאת ונעל אותה.
"אני מבינה, זה קרה באותו ערב של התאונה אחרי שהרכב הזה נכנס בי ובאמא, ההבחור הזה דיבר על משהו איתה והוא דקר אותה בבטן, צלעתי אליה והיא הייתה שרועה על רצפת הכביש ההיא, ורציתי שהם יהרגו אותי, כדי שאוכל להיות איתה, אבל היא אמרה לי לברוח והוציאה אותי מהטראנס הזה, זה גם מה שקרה לפני שנה עם השודדים שגנבו לנו את הדברים בפעם הראשונה שהגענו לכאן, זה מה שזה היה, העבר שלי ניסה להסביר לי ולהזהיר אותי שאני בסכנה ולא שמתי לב, מה אעשה עכשיו? עם תחושת האשמה והכאב הזה, אני לא יכולה לחזור לשם, אני לא יכולה לראות אף אחד, אני לא יודעת מה לעשות, אמא תעזרי לי, מה אני אמורה לעשות עכשיו? תעזרי לי, והמשכתי לבכות על הרצפה.
-נ.מ ליאל-
אנחנו עדיין מחכים שאחד מהם יתעורר, הם כרגע באישפוז, וליאם הביא לי קפה.
"אני לא מאמינה, חברה שלי הורעלה והשנייה נחטפה, ואני לא הייתי שם בשביל לעזור להן" אמרתי והתחלתי לבכות.
"זה לא אשמתך, אני לא יודע מה לעשות גם אני אכול עצבים על מה שקרה להם, בגלל זה אנחנו צריכים להיות רגועים ולמצוא את האשם.
"אם יקרה לה משהו אני אמות" אמרתי וחיבקתי אותו ודילן הגיע בריצה עם אבא של נועה ועוד מישהו.
"ליאל מה קרה?" שאל רם.
"הגענו לשם בבוקר וכבר היה מאוחר אחרי שהם הורעלו והיא נלקחה" אמרתי.
"סליחה, יש פה קרוב משפחה של החטופה?" שאל אחד השוטרים.
"אני אבא שלה, בבקשה תגיד לי שמצאת אותה" אמר רם.
"אני מצטער, אנחנו מפעילים את כל הכוחות שלנו, מצלמות האבטחה באזור הרוסות אנחנו מנסים לקחת טביעות אצבע וכל דבר שיוכל לעזור לנו, אבל זה יקח זמן" אמר השוטר.
"כמה זמן בדיוק" שאלתי.
"לפחות שלושה ימים" אמר השוטר.
"אתה מצפה שאשב בחיבוק ידיים שלושה ימים בזמן שהבת שלי חטופה אצל הנבלה הזאת?, אני אומר לכם, תחפשו את אלי וויס, הוא האשם" אמר אבי.
"נחקור אותו אל תדאג" אמר השוטר.
"איך אני יכול שלא לדאוג, זאת הבת היחידה שלי" אמר רם ונפל לרצפה.
"בבקשה תירגע קצת, תביאו לו כדור הרגעה משהו" אמרתי לאחות שלקחה את רם לאחד החדרים ודילן התיישב על הרצפה.
"איך יכולתי להשאיר אותה לבד" אמר והתיישבתי לידו.
"אף אחד לא יכל לדעת שזה יקרה" אמרתי.
"כן אחי בוא נחכה שהחברה יתעוררו אולי הם יוכלו לתת לנו רמז לגבי החוטפים" אמר ליאם שהתיישב גם הוא.
YOU ARE READING
Too Beautiful for you
Teen Fictionגיל שש עשרה חלומה של כל נערה מתבגרת כך גם חשבו הבנות ולכן טסו לניו יורק בשביל לחגוג את ה-sweet sixteen הכי טוב בעולם אך מפה לשם התכנון לא יוצא כמו שהן ציפו לו והן נתקעות בחו''ל בלי כסף, בית או אוכל עד שמגיע להן הצעה שהן לא יוכלו לסרב לה
