אבודים בחלל

פרק 1

(אליסון בתמונה)
לבלוב הפרחים העיד על בוא האביב שהולך ומתקרב, צמחים רבים הניבו עלי כותרת ופירות, ניחוח הפרחים ריצד בין כותלי הגן, וסופו של שליש ראשון הביא עמו הפוגה בלימודיהם של התלמידים. אך למרות כל זאת המבנה נשאר קודר כשהיה, קירות האבן האפורות הצמיחו בין סדקיהן עזובי קיר, ועדיין למרות העלייה בטמפרטורה בכמה מעלות, מכמה ארובות עוד נפלט עשן אפור וסמיך מהאח למטה. מהביניין ניתן לראות מאות חלונות קטנים מהקומות השנייה ומעלה. אך למרות המבנה הקודר ואווירה האפלולית זהו שימש כביתם של כמה מאות נערים ונערות אסירי תודה. "הפנימייה לילדים עזובים על שם רוזה בלשוט" כך המקום נקרא. אבל כל תושביו מכנים את המקום בית.

עינייה הירוקות הבהירות הבוהקות עוד עיינו בספר ההיסטוריה בזמן ששערה החום הארוך והחלק עוד היה אסוף בחוזקה כלפי מעלה. היא עדיין לבשה 'גקט ארוך ועבה למרות שרוב התלמידים כבר החליפו לבגדים קצרים. היא נשענה על אחת מקירות האבן, במאחור של המבנה, בגן הפרחוני שתמיד נתן לה הרגשה מרגיעה שקטה ושלווה, לרוב מפני שהיה ריק חלק גדול מהזמן. פיה המסורטט והורדרד היה פעור בזמן שקראה והציג שני טורים של שיניים לבנות ישרות. אפיה הישר המעוקל כלפי מעלה היה נראה כאילו הוא מסניף את הספר. והיא נדהמה ממה שקראה על קרה אחד בספר ההיסטוריה.
"אליסון! אליסון!" קראה בהקלה נערה בעלת שיער ארוך זהוב שהגיע לה עד לחזה. בגדיה הקצרים התנגשו בקרקע בשעה שהתיישבה על הדשא ליד אליסון. עינייה הכחולות הביטו בספר, וידיה הטו אותו כלפי מטה. " חיפשתי אותך בכל מקום את יודעת?" היא נראתה מודאגת.
"רוז, הכל בסדר, העדפתי לקרוא כאן, בגן מאשר לשמוע את התחנונים והתלונות של המורה לספורט לגבי 'עד כמה שאנחנו צריכים להיות יותר אנרגטיים וספורטיבים' " אמרה אליסון וסגרה את הספר בעדינות. " ארוחת הצהריים כבר מוגשת את יודעת?"  שאלה רוז ואחזה בידה הדקיקה של אליסון. דבר שסימן לה שהן צריכות ללכת. אליסון הנהנה ונתמכה ברוז כדי לקום, בזמן שרוז כבר עמדה זקופה על רגליה. אליסון ורוז ניקו מישבניבם כמה עלים וזרדים קטנים, והחלו להתרחק מהגן זו לצד זו , היה ניתן לראות את הפרש הגבהים הלא רב מצידה של אליסון. אבל זה לא שינה מפני ששתיהן היו גבוהות בממוצע לנערה בת שש עשרה.