אבודים בחלל

פרק 30

-הווה-
 האבן הבאה הלכה להם בקלות. הכל בזכות תוכנית גאונית של רוז, שהעמידה את כל מי שלא האמין בה במקומו. כולל אליסון, שחשבה שקצת סיוטים וקלסטרופוביה חמורה יעצרו בעדה. טוב, היא טעתה. למרות שבכל מקרה היה קשה להכניס את רוז למקום הסגור המכונה "חללית" ולסבול את הצרחות מסיוטיה כל פעם שהניחה את ראשה לישון.
התוכנית של רוז הלכה ככה; רוז טרחה לשאול את מר מורגן למה משמשת האבן ואיך להשתמש בה. הוא סיפר לה כמובן, הלוא צריך להיות מוכנים כשמנסים להציל כוכב לכת שלם מאוכלס במיוחד. האבן בצבע ירוק, ששלטה על כל צמח ביקום, שימשה כקלף חשוב ביותר בתוכנית הגאונית של רוז. רוז, דייב ואליסון השיגו את האבן דיי בקלות, אך כשעמדו לחזור אלפי מפלצות עצרו בעדם. רוז הצמיחה צמחים ארסיים שהיו מצויים בכוכב לכת רחוק, שהרגו רבע מהמפלצות, הם השתמשו בנעלי תעופה והתרחקו משם, אבל בעקבותיהם מפלצות מעופפות שמצויות באותו כוכב שומם. באמצע התעופה רוז השתדלה לפגוע למפלצות המתקרבות אליה בכנפיהן המחודדות, בזמן שאליסון ודייב ירו בשאר המפלצות בנשקים רגילים אך קטלניים שהשמידו את המפלצות עד עפר. אחרי עוד סדרת יריות בלתי נפסקת, הם הביסו אותם ועפו הישר לחללית ובחזרה לכוכב. עם האבן כמובן.
הם הגיעו, הכוכב כולו כבר ראה בהם גיבורים ותלה אלפי פוסטרים לכל אורכו הרב. חברי המועצה לא יכלו שלא להצטרף לקריאות ההערצה של התושבים שכן, אם אליסון, רוז ודייב לא היו נרתמים למשימה כנראה שהכוכב היה כבר בשליטת המפלצות.
הפעם גם ראיין הצטרף לקריאות ההערצה, למרות שהוא שונא אותם, כנראה הכריחו אותו. אבל לוקאס לא קידם את פניהם גם הפעם. הוא שוב נשאר בחדרו. אליסון הרגישה צביטה בלב, הוא התקדם לרחוב מוליהם בחוסר רצון ובכתפיים שמוטות  היא כעסה ורצתה לצעוק עליו *אני כרגע הצלתי את הכוכב שלך יחתיכת כפוי טובה!* היא לא צעקה, מפני שעשרות אלפי התושבים שרצו לקראתם ולא רק תלו פוסטרים מעל בתיהם לא צריכים לקחת דוגמא ולצעוק על בן משפחת 'אצולה' איך שהם לא קוראים לזה פה.
מר מורגן בה לעברה, רק על פי מבטו ידעה אליסון שהם לא הולכים להשאר בכוכב הזה הרבה זמן, ומסע לאבן השלישית קרוב אליהם. ראיין הביט באביו במבט מוזר, וחיוך מחשיד עלה על פניו. היא לא ידעה למה ראיין מחייך ככה עכשיו. ראיין הוא אולי הבנאדם הכי לא צפוי שאי פעם הכירה, יש לו מראה יפה במיוחד (אוקי היא קצת משוחדת כי ראיין ולוקאס נראים אותו דבר.)  קסם אישי וביטחון עצמי מופרז, והוא יודע איך להשתמש בדברים אלו למטרותיו. הוא ערמומי במיוחד וחכם מאוד.
לעומת זאת לוקאס, יש לו בטחון עצמי וקסם אישי קצת פחות בולט משל ראיין, ועל פי מה שראתה עד כה, היא חייבת להודות שלוקאס תמיד מסתתר בצילו של ראיין, וכנראה בתקופה שראיין נחשב כמת, לוקאס פיתח אופי קשוח יותר. אולי בגלל זה הזהירה אותם לוסי להתרחק ממנו? או שאולי זה בגלל שהיא ראתה את ראיין שהחרים אותה בלוקאס? היא בחיים לא תקבל תשובה כי לוסי מתה.

-נקודת מבט: כדור הארץ-

היא לא פחדה לבוא למקום מלא בשומרים חמושים. היא כבר עשתה את זה המון פעמים.
דוניק השרירן העצום נהג ברכב, הם הגיעו לשער. "מי זה?" שאל שומר גבוה ומקומט. היא ירתה בו ונכנסה אל הבסיס ללא רשות. שומרים רבים חיכו לה. דוניק כבר ידע שהיא לא כל כך שפויה ואוהבת לקחת סיכונים, אבל להכנס לבסיס בעל אלפי שומרים חמושים, זה יותר מדי בשבילו. "אני קארינה שפיר! באתי לפגוש את הבוס!" קארינה הרימה ידיים. אות כניעה. שני שומרים ראשיים החליפו מבטים.  "אני עדיין נושאת את שם המשפחה שלו." קראה שוב "ולכן עדיין יש לי הזכות לראות אותו מבחינה חוקית"
"החוקים מאיפה את לא תקפים אלינו." אמר אחד השומרים הראשיים ואזק אותה.
"נו באמת חשבתי שתהיו פחות פתאטים!" חיוך ערמומי.
הם הביטו שוב אחד בשני, במבטים מבולבלים.
זה היה צעד מהיר ביותר, היא כמו טיפסה עליהם כשהיא אזוקה. בעטה בשומר ראשי אחד ולקחה את המפתחות פתחה את האזיקים וירתה בכולם בנשקים שבחגורתה. היא הביסה אותם בקלות. "כדור הארץ כל כך צפוי" רטנה. היא הביטה בשומרים שבחגורתה, שהיו איטיים מדיי כדי להגיב. היא טיפסה על הביניין בעזרת שני סכינים חדות במיוחד, עד שהגיעה לראש המבנה, שברה חלון ונכנסה. הוא ישב שם. לבד. ללא שומרים. ולא חמוש.  "שום נשק, לזה לא ציפיתי." אמרה והתיישבה על כיסא מולו.
"רק טיפש ילחם בך קארינה." היא חייכה.
"בנסיבות אחרות הייתי מנשקת אותך."
"כמו בימים עברו." חייך. "נו אז למה את פה?" הוא לא שאל שאלות על פיצוץ הכלא שבו שהתה.
"אייזיק אתה יודע בדיוק מה אני רוצה." היא השיבה ונעצה את הסכין בשולחן.
"חשבתי על אפשרות כזאת, היא לא פה." אייזיק היה נחוש.
"איפה הבת שלי?!" שאגה קארינה.
"רחוק מפה." הוא השיב ועיניו הירוקות הביעו בהלה.
"איפה הבת שלנו?!" לחצה קארינה. "למי נתת אותה?!"
"משפחת מילר, משפחה נחמדה שחיה בדרום טקסס."
"אני אחסל אותם!"
"אל תטרחי הם מתים"
"אז איפה היא?!" קארינה לא הרפתה.
"למה שאגיד לך?" התחכם.
"אני חושבת שהחיים שלך הרבה יותר חשובים, לא?"
"לא, זו הבת שלי."
היא נהמה ושקלה ברצינות לנעוץ את סכינה במוחו.
"את תהרגי אותי בכל מקרה."
"זה נכון."
"אז אני לא אספר לך."
"אתה תספר לי" היא פתחה את הדלת. איש עמד מולה. "פרופסור פינק." נאנח אייזיק. מהיחידים שידעו איפה הם. "מה שמך?" שאלה קארינה והצמידה אקדח טעון למוחו.
"פרופסור פינק." נבהל.
"אתה מכיר ילדה בשם אליסון?" הוא הנהן.
"אתה יודע איפה היא?"
אייזיק ירה לעברו מבט מאיים וסימן לו לא לספר. אבל פרופסור פינק המבוהל לא היה במצב של לברוח ולסתום. "אייזיק... שלח... אותה לחלל..." גמגם.
"לחלל? מקורי." הודתה. היא ירתה בראשו של פינק.
"לכוכב שלי." נאנחה קארינה. וירתה בבטנו של אייזיק והלכה.

פרק שלושים🎉🎊🎊, נשמח שתכתבו לנו מה אתם חושבים על הסיפור💜.
שאלה: מי היא לדעתכם הבת של קארינה?❤❤