אבודים בחלל

פרק 24

-נקודת מבט אליסון-

אליסון כבר לא פחדה משיגורים לחלל, זאת הפעם השנייה שלה, לעומתה דייב, משום מה היה לחוץ מתמיד. הוא המתין במעבורת בצפייה בזמן שרגלו לא מפסיקה לרעוד.
השיגור החל. שונה מהשיגור בכדור הארץ. החללית בכוכב הזה לא התרוממה לאוויר במהירות אדירה ולא נאלצה לעבור מאות בדיקות לפני ששוגרה, החללית בכוכב הזה טסה במהירות, לא אדירה, וחדרה את האטמוספירה בקלילות, כאילו זה דבר שיגרתי, כאילו נוסעים ברכב. שמסתבר שחופשות רבות נערכות בכוכבים אחרים, כמו שבכדור הארץ טסים מארץ לארץ.
הם ריחפו בחלל היישר לכוכב יחסית מרוחק בשם פריקור.
"תוך כמה זמן נגיע?" שאל דייב, כשסוף סוף ההבעה הלחוצה ירדה מפניו ובמקומה הגיעה הבעה רגועה יותר.
"מר מורגן אמר שבערך בעוד עשר שעות." השיבה אליסון, ובזמן כל הזמן ששהו בחללית הקפידה אליסון להתרחק מדייב ככל האפשר, בשביל לוקאס, כמובן.
"זה יהיה הכוכב הפשוט ביותר." אמר דייב כעבור עשר שעות. "כך לורנס אמר."
הם נחתו, נחיתה רכה. הכוכב היה מכוסה כולו בשלג ובקרח. שממנו צמחו צמחים נוצצים שהניבו פירות מגרים, האגמים היו נוצצים וצלולים שנראו כמו מאות יהלומים קטנים. היו ערים שלמות מקרח, טירות מקרח, בתים מקרח ומרכזים מסחריים.
אישה בגובה שני מטר, בהירה מאוד, בעלת יהלום שאמצע מצחה, מאופרת באיפור כחלחל שהבליט את עיניה הכחולת, היא כמעט לא הייתה לבושה, רק בשמלה קצרה בלי כתפיות בגוון כחול. דבר שהפתיע בגלל הטמפרטורה הקפואה ששררה במקום. היא לא נראתה כמו בן אדם אבל משהו דומה, והיא הייתה יפה במיוחד.
"אני אלואריה." היא חייכה אל דייב ואליסון. שורות של אנשים-יצורים כמו אלואריה שנראו כמו חיילים, התקדמו לעברם והתחילו ללוות אותם לתוך העיר הגדולה והראשית.
היא נכנסו לטירה ענקית, בטח הבית שלה, הקומה הראשונה הייתה מעוצבת בצורה מושלמת, נברשות מפוארות נתלו מהתקרה, הרצפה הייתה מעוטרת בשלל אבנים, רהיטים מלכותיים ניצבו בכניסה הענקית.
 בזמן שהתיישבו בחדר קטן ומפואר בקומה השלישית אמרה אלואריה. "מר לורנס עדכן אותי לגבי בואכם ומה מטרתכם." אמרה.
"את יודעת?" שאלה אליסון בהתפלאות מפני שהמשימה סודית, לא?
"בוודאי! אנחנו בעליי ברית הדוקים!" צחקקה.
"את יודעת איפה האבן הראשונה?" שאל דייב.
"לא מיקום מדוייק, אבל בערך, בין הריי הקרחונים." השיבה. "אני יודעת שאתם צריכים להזהר, בהרי הקרחונים חיים מפלצות הפריקור."
אליסון נזכרה במפלצת הראשונה שתקפה אותה וכמעט רצחה אותה.
"יש לכם נשק?" שאלה אלואריה.
"בשביל מה נשק?" שאל דייב.
"איך אתה מתכוןן לנצח את הפריקור?" שאלה.
"אמ..."
"אני אתן לכם נשק." השיבה.
היא ליוותה אותה לחדר שינה בקומה הרביעית. החדר היה בעל שתי מיטות אפריון, שני חלונות ענקיים וכמה כורסאות.
קרן אור בהירה חדרה את הוילונות האדומים והעירה את אליסון ודייב.
השניים ירדו לקומה הראשונה בשביל לאכול ארוחת בוקר, שולחן האוכל היה מלא במטעמים, חלקם הכירו וחלקם לא.
לאחר שעה וחצי אלואריה ציידה אותם באופן אישי ודאגה שיהיה להם דיי מזון, מים ובגדים חמים. וכמובן נשק.
המרחק בין העיר לבין הריי הקרחונים נמשך בערך שעתיים. הם לא ידעו איפה בדיוק האבן, ואיך יגיעו אליה, ולמה המפלצות לא לוקחות אותה קודם. הם לא ידעו שום דבר על מה שיעשו, וזה לא צעד חכם במיוחד. הם החלו לטפס על ההר המצופה בשכבת שלג עבה ובסלעים תלולים ,שהתנשא לגובה רב במיוחד עד שלא ניתן לראות את פסגתו מרוב העננים שהתקבצו סביב החלק העליון שלו. הטיפוס על ההר גם לא היה פשוט, הטמפרטורה ששררה בהר הייתה נמוכה מאוד, והרוחות הרבות והקרות שהיו שם הצליפו בפניהם, האוויר הדלל בכל שלב שטיפסו, ועד רדת הערב הם לא הגיעו אפילו לרבע מגובה ההר. הם טיפסו עד ללוח אבן שהיה חזק ורחס בכדי שיוכלו לישון עליו שניהם. הקור הרב אילץ אותם לשכב חבוקים זה לזה בשק השינה העבה שלהם בשביל להתחמם. אליסון לא נהנתה מכך בכלל והיא רק דמיינה את פניו של לוקאס נעוצות בה בזמן שהיא חולקת שק שינה משותף מחובקת עם דייב, אבל מה כבר יכלה לעשות? למות מקור? עם שחר לאחר שסיימו לאכול כמה פירות מיוחדים שנארזו להם, הם המשיכו לטפס.
כעבור ארבעה ימים, כבר יכלו לראות לא את הפסגה, אלה מערה חשוכה במיוחד, ועליה שמרו עדר פריקורים שלם. אליסון נצמדה לדייב, מפחדת עד מוות. זאת הייתה חולשתה, הפחד ממפלצות או מדברים גדולים ומאיימים בכלל. בתוך תוכה היא ידעה שהיא לא בנוייה להיות הגיבורה שמצילה את העולם, היא לא חזקה ומחושבת כמו כל גיבור טיפוסי שראתה בטלויזיה, אומנם היא חכמה מאוד אבל אין לה שום ידע לגבי מפלצות, ובאותם שניות כשהביטו במפלצות אליסון התגעגעה בכל מאודה לחדר החם שלה בבית היתומים בעולמה נטול המפלצות.
משום מה המפלצות לא תקפו אותם, להיפך כל המפלצות אחת אחת השתחוו אליהם. אליסון ודייב החליפו מבטים תוהים. אם המפלצות לא באו לתקוף אותם, למה אלואריה הזהירה אותם לגבי הפריקור?