אבודים בחלל

פרק 8

יום הטיסה, הבנות כבר היו במעבורת, חגורות, עוד שלוש דקות המראה, הן מלאות באנדרנלין, הלב שלהן דופק במהירות ובחוזקה. שתי דקות... הן לחוצות מאוד. נשימה.. נשיפה.. נשימה .. נשיפה.
הן עצמו את עיניים. דקה אחת... חצי דקה... עשר שניות...חמש..ארבע..שלוש..שתיים..אחד.. ו....
בום! הדלק אזל בשלב שפעל באותו הרגע, השלב ניתק מגוף המשגר ונפל לכדור הארץ, החללית המריאה. ענן עשן ענקי נשאר מרצד באוויר. מהירות עצומה. ליבם פעם בחוזקה. המתח בשיאו. אירי שתי דקות החללית יצאה מהאטמוספירה.
אייזיק הביט בחללית יוצאת מכדור הארץ, " שלום בנות, בהצלחה, אתן תצטרכו את זה." ואט אט הוא התרחק עוד ועוד מהמקום.
" רוז?" שאלה אליסון.
"מה אליסון?" השיבה רוז.
"אנחנו עדיין בחיים?"
" נראה לי שכן אליסון." הן נשמו לרווחה. הן ניתקו את החגורות מעליהן והחלו לרחף במעבורת.
"וואו!" התפלאה אליסון. " זה כזה מגניב."
"לא נראה לי שיהיה לנו קל לאכול כך כמו שכתבו בספרים." אמרה רוז וניסתה לשתות. היא פתחה את הפקק של בקבוק המים למחצה, ונחלצו ממנו כמה טיפות של מים שריחפו מולה. היא בלעה אותם.
אך תוך זמן קצר מההנאה הצרופה שליוותה אותם רוז שמה לב למשהו מוזר. החללית לא עצרה כשהן עצרו אותה מיד לאחר שהתנתקו מהחגורות, " כדי שנשב בהגה." אמרה רוז.
"למה?" השיבה אליסון.
" כי החללית לא עוצרת! היא ממשיכה להתרחק מכדור הארץ. אני מקווה שאפשר לנווט אותה בחזרה." אמרה רוז, ותפסה את מקומה על מושב הנהג, חוגרת את עצמה שלא תרחף. "כן, אפשר לנווט." אמרה רוז. ואז שמה לב שהיא די התרחקה מכדור הארץ. " זה לא יכול להיות!" אמרה אליסון.
"באיזה מהירות אנחנו טסות?!?!" שאלה אליסון בדאגה.
"אין לי שום מושג, גם את שמה לב שהחללית הזאת נראית שונה בהרבה מהחלליות המצולמות בספר?" שאלה רוז. אליסון הנהנה.
היא פתחה את התא של החפצים שלהן ואז מצאה מכתב, היא קראה אותו בליבה. "רוז, נראה לי שאת צריכה לקרוא אותו גם." אמרה אליסון ועמדה לבכות.
" מה קרה אלי'?" שאלה רוז. אליסון הושיטה לה את המכתב. רוז קרה אותו בקול רם.

'לאליסון היקרה,
לאחרונה נודע לי את האמת על הפרוייקט הזה מנאסא, אתן לא באמת הולכות לחקור אבנים בירח, כשתקראי את המכתב את סביר להניח כבר תהיי רחוקה מכדור הארץ, ועכשיו אני אסביר לך מזה הניסוי הזה. אתן עליתן על חללית נסיונית ביותר ומהירה ביותר. פי המון מחלליות רגילות, פרופסור בינס עוקב אחרי המיקום של החללית שלכן, אבל הוא לא יוכל לעקוב אחריו עוד הרבה זמן... מפני שהטכנולגיה העכשווית לא מספקת את זה. אבל אתן תמשיכו לטוס במהירות ברחבי הגלקסיה... המשימה בסופו של דבר הייתה לבדוק עד כמה רחוק חללית יכולה להתרחק מכדור הארץ, אבל ייתכן שלא ישאר לכן דלק או חמצן בשביל לחזור. אני מצטער.. אני מצטער שידעתי ובחרתי לפרוש, שלא הזהרתי אתכן, אני מלא ברגשות אשמה ובאכזבה עצמית עמוקה. אני יודע שהזיכרון האחרון שלך ממני יהיה כעס, אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, מאוד. אני רוצה שתדעי שמהשנייה שהעיניים שלי פגשו בעינייך התאהבתי בך. אני יודע שזה לא מחפה על מה שעשיתי ובכל מקרה אני מבקש סליחה...
שלך דייב.

אליסון השפילה את מבטה, ובכתה, היא קיוותה שמשהו יישמע אבל זאת הייתה רק היא ורוז. היא דפקה בחוזקה על אחד מחלונות החללית אבל זה לא עזר. רוז חיבקה אותה והרחיקה אותה מהחלון, כבר לא היה להן איך לעודד אחד את השני... אליסון לא רצתה לחשוב על דייב, היא כעסה עליו, והתאכזבה ממנו, אך בסתר ליבה היא לא האשימה אותו על זה שהציל את חייו..
"מה עכשיו?" שאלה רוז.
אליסון משכה באפה. "אני לא יודעת.."
הן הביטו אחת בשנייה ואז בחלון, בחלל החשוך שמלא הפתעות.
"אנחנו לא היחידים ביקום, אני מבטיחה לך.." אמרה אליסון. " תחזרי להגה צריך לנווט.."

אז ממש תודה על מקום שלישי במדע בדיוני💜 , אנחנו ממש משקיעות בסיפור שלנו, והיינו שמחות אם הייתם כותבים לנו מה דעתכם על הסיפור, ואם יש משהו לתקן❤