זה הכה בה, ישנם רק שש איים על פני הכוכב הזה על פי מה שידוע לאליסון. זה לא יתכן שהאבן תהיה על פני אחד מהאיים, זה פשוט מדיי. האבן אנרגיה חייבת להיות עמוק מתחת לפני הים, אחרת למה שראיין ידבר עם מלך בני הים לגבי האבן? ואם האבן עמוק במצולות, איך יקחו אותה? הם לא היו שולחים משהו להביא להם אותה, זה מסוכן מדי. אליסון הביטה בראיין. "איפה האבן?"
"עמוק במים." השיב.
"על פי מה שידוע לי אני רק בת אדם, איך ננשום במים?" שאלה רוז.
"המלך ידאג לזה." השיב ראיין. הם חיכו על החוף עד רדת הערב. 'המלך יחזור ויביא לנו אמצעי נשימה' הזכיר להם כל שעה.
ואז הוא באמת הגיע, יותר נכון כמה מאנשיו. הם התכוונוו להדביק לאוזניהם של כל אחד מהחבורה אבן קטנה וזוהרת בצבע סגול כהה, "כל עוד האבן עליכם תהיו כמותינו. עוד שלוש דקות תפתחו זנב." אמר אחד מבני הים. הוא התקרב לחוף והחבורה נכנסה מטר אל תוך הים בשביל שיענוד להם את האבנים. כך היה. ואז לפתע בזמן שבן הים ענד את האבן לאוזנה של רוז הוא שם לב לזים קטן. "יש לך זים!" התפלא.
"כן, זה לא מפותח, זה מין פגם או משהו כזה." השיבה רוז. כל אחד מהחבורה בחן את הזים הקטנטן מעל אוזנה של רוז.
אליסון נעמדה על החוף, במקום בו הגלים הקטנים מלטפים את רגליה כל כמה זמן. היא בלעה את רוקה בפחד, עוד שתי דקות תעמוד אל מול אחד מפחדיה, מים. מאז שהיתה ילדה קטנה, היא פחדה משחיה, ממים. הכל כרוך בטראומת ילדות שרדפה אותה. כשהיתה בת תשע, הפנימייה שבה גרה לקחה אותם ליום כיף, מהיחידים שהתקציב איפשר להם. היא ישבה מחוץ לבריכה העמוקה כשרגליה משכשכות במים. ואז שני ילדים בני ארבע עשרה בערך, אחזו בה, אחד מהכתפיים ואחד מהרגליים, הם ניערו אותה כאילו היה חבל, ואז זרקו אותה אל המים העמוקים, היא לא ידעה לשחות. היא ניסתה לפרפר במים, להכות אותם, לצעוק לעזרה אבל המים חדרו לה לפה, לאף, לעיניים, היא התקשתה לנשום, הנערים הביטו בה צוחקים, למה הם עשו את זה? כי זה מצחיק בשבילם. היא ניסתה להאבק, להשאר מעל המים, אבל כוחותיה אזלו ממנה והיא נבלעה בתוך המים.
כשהיא התעוררה היא הייתה מונשמת בדרכם חזרה לפנימייה. מאז המים הוא האויב שלה.
כעת היא ניסתה לשכנע את עצמה שהכל יהיה בסדר. אבל היא לא זזה ממקומה, הבזקי זיכרון מאותו יום 'כיף' הידהדו בזיכרונה, היא הרגישה מחנק בגרון. ואז היא התכסתה בקצף שכיסה את כולה, שניות לאחר מכן היא נפלה על החול, במקום רגליה הופיע זנב וחזיה כצבע שיערה ועיניה נהפכו כחולות זוהרות. "מה זה הצבע הזה?" רטנה אליסון כשחזרה לעשתונותיה.
"יש לי זנב בצבע שחור, את אל תתלוני!" אמר ראיין ובהה בה שניות ארוכות.
"אוי באמת זה זמני!" העירה רוז.
"לך יש את הזנב הכי יפה פה." התערב דייב.
"זנב צהוב זה לא יפה." אמרה רוז בהחלטיות.
"אתם באים?" שאל ראיין ומשך את עצמו אל המים. "קפוא!"
השאר עשו כמותו, אך נאלצו להפעיל כוח כדי לגרור את אליסון המבוהלת את המים קודם.
היא נלחצה כשנכנסה עמוק, אך נרגעה כשהבינה שהיא נושמת.
הם צללו עמוק מאוד, עוברים על פני מאות דגים משונים. המים השקופים והצלולים שיקפו את אור השמש הבהירה אל מול אבני ים צבעוניות ונוצצות, והדבר יצר מופע אורות תת ימי מרהיב. לאחר חצי שעה של צלילה ממושכת, הם ראו עיר ענקית ויפה במצולות. בני ובנות ים רבים קדו קידה לכבודם, בעיקר לכבוד ראיין. "אז אתה נסיך הגלקסיה? שאלה אליסון בגיחוך. "משהו כזה." אמר ראיין והמבט המתנשא בלט על פניו.
דייב הביט בו וצחק "סליחה הוד רממותך שרציתי לכלוא אותך." הוא קד וכולם צחקו, מלבד ראיין "רק אזכיר שבינתיים תרמתי הכי הרבה". הם המשיכו לשחות אל הארמון של מלך הים.
"אוכל להביא לך נשקים ואמצעי לחימה אחרים, אך לא אשלח אנשים." הפציר המלך. "זה מסוכן מדיי."
"אני מבין." אמר ראיין כשהגיעו אל הארמון, " זה בסדר, נצא עוד היום."
המלך הדריך אותם לאן לשחות ועל הסכנות, והם יצאו לדרך.
"תהום מתחת למים, כיף." אמר דייב בנימה צינית.
התהום שאליה הגיעו הייתה חשוכה, עמוקה ומאיימת. לא מספיק שאליסון פחדה מכל זה, היא צריכה להכנס עמוק יותר אל תוך הסכנה?!
אבל הם התחייבו למשימה, והחבורה צללה אל תוך התהום. "זה לא יכול להיות כל כך קל" אמרה רוז כשראו את אבן האנרגיה מנצנצת לעברם.
"זה לא קל." השיב ראיין. "תתרחקו!" ציווה. הם שחו מטר למעלה. עין נפתחה. מפלצת מים ענקית התעוררה משנתה, עמוק במים, בסוף התהום.
ועוד מאות מפלצות ים קטנות יותר שחו במהירות לעברם.
"חייבים לברוח!" צרחה אליסון, אבל הם היו איטים מדי. המפלצת הענקית הכתה באחת מזרועות התמנון העצומות שלה בהר סלעים רופפים. זה גרם למפולת שקברה את דייב ורוז ביחד במקום אחד, ואת ראיין ואליסון במקום אחר. הם איבדו את ההכרה. אחרי כמה שעות ראיין התעורר.
"אליסון?" שאל ראיין, ומישש את ראשו, אבן פגעה בו, אבל הדם נפסק ונקרש. אליסון שכבה בפינה, חמש סלעים בגודל חצי מטר כל אחד, כלאו אותה מתחתם, והוא מיהר להוריד אותם למרות שהיו כבדים במיוחד, לפני שאליסון תפסיק לנשום. אבן אחר אבן, רבע שעה זה לקח. הוא הצליח לחלץ אותה, ואחז בה. "אליסון! " הוא צעק לה.
היא הביטה בו בקושי, "אני עדיין לא סובלת אותך."
"באמת אלי', כרגע הצלתי את חייך!" ניסה לצחוק, אבל אז הבחין בכתם דם גדול ועמוק שלא ניקרש אפילו במים, בבטנה.
היא חיבקה אותו. היא עומדת למות, חשב. "ראיין אני ראיתי את הפגיעה אני..." הוא קטע אותה.
"את תהיי בסדר." הוא ניסה לשכנע את עצמו.
"תמצא את רוז ודייב ותצילו את הכוכב זה מאוחר מדי בשבילי" היא ביקשה ממנו.
"אל תגידי את זה!" הוא אפילו לא האמין. היא עומדת למות ואף אחד לא יכול למנוע את זה.
אפילו לא הוא.
אז עוד שנייה אלף קוראים💜💜💜
אז לכבוד אלף יהיה מרתון בקרוב, של חמש פרקים. ❤❤❤
אני אודיע מתי כי אני צריכה גם לכתוב את הפרקים.
YOU ARE READING
אבודים בחלל
Science Fiction#1 science fiction 4/11/17 אליסון היא נערה יתומה וגאונה שמתגוררת בפנימייה, כאשר קבוצה של מדענים מנאסא באים לפנימייה שלה לקלוט תלמידים למשימה בחלל, חייה משתנים מקצה לקצה, היא נבחנת יחד עם חברתה הטובה רוז, ואט אט הן מגלות שהמשימה הזאת היא לא מה שסיפרו...
