למחרת בבוקר הסתבר לאליסון שלא רק היא ראתה את 'הגברים בשחור' מבעד לחלונה אתמול בערב. וזה הפך לשיחת היום בין כותלי בית הספר. רבים מהתלמידים העלו השערות מסקרנות לגבי האנשים האלו. ילדה ג'ינג'ית שכבה מתחתיה אמרה שיכול להיות שהאנשים האלה הם מהממשלה שבאו לסגור את המקום בשביל להקים כאן בסיס צבאי בשביל חייזרים, אבל מהר מאוד סתרו את התיאוריה הזאת. ילדים אחרים הגזימו פחות. "אולי אלו רק אנשים מהבנק או משהו כזה?"
אחרי שבוע בערך את נושא השיחה הזה היה אפשר לשמוע דועך בכל יום שעובר, שכן ה"גברים בשחור" עוד היו בפנימייה. מתאחסנים במגורי המורים. אף אחד מהתלמידים התעניין עוד באותם אנשים. חוץ מרוז ואליסון שהיו דרוכות במטרתן לברר מי אלו אותם אנשים. אך כל אותן תשובות היו רחוקות מהישג ידם של הבנות. הן ניסו לצותת לשיחות של אותם האנשים כשהתהלכו במסדרונות המאובקים בקלילות. אך האנשים שמו לב אליהן ועצרו את שיחתם. מרוב סקרנות, רוז ואליסון כבר תיכננו לפרוץ לחדריהם לאזוק אותם ולשמוע מפיהם את האמת. אבל התוכנית לא יצאה לפועל מפני שהיא ממש לא ריאלית או הגיונית באיזשהו מובן.
אך בסופו של דבר התשובות הגיעו מאליהן. זהו היה צהרי יום שלישי שטוף שמש אחד. שאותו התלמידים העבירו בלימודים. רוז ואליסון למדו שיעור מתמטיקה עם גברת קופיס, מורה קשוחה, כפופת קומה בגיל העמידה. הן בדיוק העתיקו את הנושאים למבחן הקרוב, בזמן שגברת קופיס הלחיצה את התלמידים עד כמה שהמבחן יהיה קשה ומסובך. ואז דלת הכיתה נפתחה בחריקה קלה. ולכיתה נכנסו שלושה אנשים. שניים מאלו שנראו כמו שומרי ראש, ואחד שנראה כמו הבוס שלהם, ועמד בינהם.
"תלמידים יקרים" אמר האיש שעמד ביניהם. הוא הביט במבטה הקר של גברת קופיס, ואמר "סלחי לי גברתי, אוכל לקחת חמש דקות מזמנך?" גברת קופיס הנהנה בחיוב, והאיש המשיך בדברו.
" שמי הוא דוקטור בינס. ואני הוא...
YOU ARE READING
אבודים בחלל
Science Fiction#1 science fiction 4/11/17 אליסון היא נערה יתומה וגאונה שמתגוררת בפנימייה, כאשר קבוצה של מדענים מנאסא באים לפנימייה שלה לקלוט תלמידים למשימה בחלל, חייה משתנים מקצה לקצה, היא נבחנת יחד עם חברתה הטובה רוז, ואט אט הן מגלות שהמשימה הזאת היא לא מה שסיפרו...
